ולפעמים אני רוצה לומר לך
שיש חיים בחוץ
העולם לא מפסיק לנוע
גם שאת
לא יכולה להפסיק
לבהות בצבעים
ואני רוצה לומר לך
שיש קולות שאי אפשר להבין
ויש זיכרונות שאי אפשר להגשים
אבל בחוץ יש חיים
בואי נשקע בתוכם
כמו היינו, שני חיילים בתוך יום של קרבות
זו החשכה
שעוד רגע, עומדת לעלות
ולעתים אני חושב
שזה הזמן שלך
אבל את
בתוך הספרים שלך, מתנדנדת
בין גיבורים לדמויות משנה
ואני מביט בך מרחוק
זה כל העולם שיש
אל תחפשי, משהו אחר
מדליק את הרדיו, משדרים מלחמות
את אמרת לי פעם
תזרוק הכל, אנחנו לא צריכים לדעת
איך החיים לוקחים אותנו
רחוק
ולא נותנים לנו לחזור
ובמבט שלך, יש בך פליטות
אני רוצה לגעת בך
אבל יודע שזה שבור
מוריד את החולצה, מוריד את המכנס
ונשאר ערום בחדר
רוצה לצעוק לך, תביטי החיים עדיין שם
פתאום זה אני הליצן, ואת גיבורת המשנה
שלקחו לה את התפקיד הראשי בהצגה
אבל את, בתוך הספרים שלך, בתוך הצבעים
קורעת את הדפים, נכנעת לפחדים
אין עולם בחוץ, את אומרת
ואני כמעט מאמין
זה רק אנחנו, כאן בחדר
עם הסיגריות, הרדיו שדולק, והמלחמה המתעתעת
ומה אנחנו זוכרים בעצם?
נרטב מן הגשם, חוזר אלייך
ערום כביום היוולדי
את מביטה בי, רוצה לצחוק
אבל נזכרת במחיר, ומעדיפה לקחת לעצמך הכל
אני רוצה לצעוק לך, תביטי אנחנו לא שלמים
נשברים במכה אחת, נקרעים לפיסות קטנות
ואז חוזרים אל החדר, בחלקים
אבל את, כבר לא מאמינה לסיפורים שלי
בספרים שלך, הגיבורים תמיד גדולים מכל דבר
ובסיפורים שלי, הם מתקפלים מכאבים
תביטי החוצה, יש עולם, יש שם חיים, ככה מספרים
ואת אומרת לי,
אני לא רוצה עולם, ואני לא רוצה חיים
קח את מה שיש לך, ותני את מה שיש לי
זה מספיק, ובשנייה הזאת אני מבין אותך
ונשאר ערום בחדר, בלי להרגיש