ואת אומרת
אולי מעולם לא חזרת
ואת שותקת
התמונות על הקיר
מן הים הקסום
מן השבילים הפרושים
ילדים הולכים יחפים
את שואלת, תגיד
למה לא לקחת אותי איתך
חלפו כמעט עשר שנים
ואני חוזר לשם כל יום מחדש
ככה מרגישים, שחולפים במלחמה
ואת צוחקת, מתי תבין
לא היתה שם ירייה אחת
זוכר את הפנים של האנשים
את הסימונים על המפה
לא לוקח שום דבר רחוק מדי
לא מבקש לזרוק הכל, בבת אחת
ואני מביט מלמעלה
על אורות של עיר
זוכר אוטובוסים חשוכים בלילה
זוכר אותי, כותב מכתבים קצרים
ממחשבות ארוכות
את שואלת
תגיד, לאן הלך לנו כל היום
ואת היית שם, לפני או אחריי
את היית שם
זרוקה על אותה מיטה
מעשנת את אותו חומר
אולי ראית את אותן פנים
ואני זוכר, איך עליתי לרכבות
ודמיינתי שאני בכלל משורר
כותב עכשיו, את שירי הדרכים
עשר שנים אחרי
כל הדרכים חסומות
והעיר תקועה באיזה מקום
עם סיגריה בפה, הייתי יוצא מן החדר
מביט סביבי
וחושב, אולי נשארים צעירים לנצח
ובתוך תוכי ידעתי, שאני מזדקן בלי מילים
ועכשיו, אחרי לילה שלם
שלא דיברנו מילה, ושכבנו כמו שניים
שמעולם לא נלחמו, ועכשיו מבקשים לשרוד
את אומרת, אתה חולף כאן, מעולם לא נשאר
ואני צוחק
גם שם, לא הרגשתי שייך
אז איך זה, שאני חוזר עשר שנים לאחור
אל אותם כפרים זרים ונופים שחשבתי, שהם כמוני
מדממים בשתיקה
וראיתי אותם שמחים, וראיתי איך הם רוצים להיות מוכרים
ואני הייתי זר בשבילך
שוכב על המיטה, כמו ילד זרוק
משנים שחלפו
ואהבתי אותך לא במקרה
אולי אני, חולף, גם בדירתנו
ואת נזכרת, איך ספרתי לך שאני נוסע
ואת אמרת, אתה כבר לא משורר
שירי הדרכים נגמרו
ואני חשבתי, אז איך שבתוך תוכי
אני  בסך הכל חולף,
ושם זה נראה לי קרוב
וכאן זה רחוק