ועם הזמן
את הפסקת להיות אמיתית
כמו בחלום בהקיץ
אשר מתנדנד מעל ראשי
מביט מן החלון
זה הרגע האחרון של הלילה
המילים שאכתוב כעת
יהיו שונות
מאלו שאקרא באור של יום
ואת, אשר במסעותיי
היית תמיד נוכחת
כמו היית שם במקרה
או תמיד השקפת אלי
אני לא זוכר
ממה ברחנו
האם זו העיר או רק הבית
עם הזמן
המהות של הדברים
הפכו פחות חשובים
כמעט בלתי אפשריים להכרה
ואהבתי אותך שייכת
אל הסיפורים הקצרים
אל הכבישים הנמשכים
ואת במסעותיי
היית תמיד נוכחת
אך עם הזמן
הפכתי לבדיה
לעיתים דמיינתי את מילותייך
לעיתים ציירתי את מבטך
כעת, באמצע הלילה
המילים הופכות כמעט סיפור
והשתיקה משנה גוונים
מפחד להתכנסות פנימית
שאין לה דלת יציאה
ודמיינתי אותך נוכחת
בורחת איתי
מן הגדרות, מן הזמן
בעיר גדולה, איבדנו את עצמנו
לא הבנו לאן ממשיכים
אז פנינו בפנייה צדדית
אל חיים אחרים
ועם הזמן את הפכת לאגדה
אך במסעותיי המשכת להיות נוכחת
כמו משלימה קו בציור, שלא הושלם לעולם
ועכשיו, זה כבר בוקר
אנשים יצאו לעבוד, כדי לחזור אל אותה נקודה מחר
אני אקרא את המילים, ואנסה להיזכר
אם את עדיין נוכחת
ועם הזמן את תיעלמי לגמרי מחיי
בלי מכתב, בלי סיפור, בלי שיר שנכתב בלילה
ובבוקר, נשמע אחרת לגמרי