נרגשת, רעדתי דרכי מטה במורד המדרגות, נכנסתי למטבח והנחתי את
שתי האריזות על השיש, את התמונה הנחתי מעל האריזות. אימא הסיטה
מבטה לרגע בעד בישוליה לעבר האריזות, אמרה תודה ושבה לעיסוקיה,
אך לא לזמן רב. התבוננתי מהצד כיצד אימי אט אט מאבדת שלוותה,
עד שלפתע התחילה לגעות ולבכות יחדיו. סימפוניית הבכי/געייה
הפתיעה אותי מאוד, אך ההפתעה התחלפה בהלם כשאימי פצתה פיה
ואמרה :
"חיכיתילזה,תארתילעצמישזהיקרהמתישהו,אבללאציפיתישזהיקרההיום,לאנשארהליברירהאנירואה"
"מה?"
אימא התיישבה לידי, בידה האחת אחזה בתמונה ובידה השנייה מחתה
את דמעותיה.
"אני אנסה להיות ברורה לשם שינוי, ה י ל ד, ה ז ה, ה ו א :
א ת, נחמה.
"א..א...איך,הא? מה?"
"התמונההזאתצולמהלפניאחתעשרהשניםכשהייתבתחמש,
היאצולמהבקולומביה,זהאבאשלך,וזאתאתנחמהבתי.
הגיעהזמןשהאמתתצאלאור, מנחם,בני."
לא הבנתי הרבה, גם כך קשה להבין את אימי, וכשהיא בוכה,גועה
ורועדת, אפילו יותר קשה, אבל כן הבנתי שהילד החייכן שמביט אלי
כרגע מהתמונה בה אני אוחזת, הוא למעשה אני, ואיך קולומביה
קשורה לכל זה ?
קרקוש צרור המפתחות בישר על שובו של אבי הביתה מעבודתו.
רציתי לשאול אותו לגבי האלבום בעלית הגג, רציתי לשאול אותו
לפשר התמונה שאחזתי בידי הרועדת, רציתי גם לשאול אותו מדוע
נחמה ומה קרה למנחם. רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות, אך
עוד בטרם פציתי פה הניח אבא מעטפה סגורה בידי השנייה (יד אחת
קמטה בהתרגשות תמונה דהויה) והלך לשאול לשלומה של אימי שללא
ספק נראתה נרגשת ונסערת.
"היאמצאהאתאלבוםהתמונותהישן,זהשבעלייתהגג.
אנייודעתשביקשתממנילהעליםממנוכלזכראבללאיכולתי,
לאיכולתילזרוקככהאתהזיכרונותהאחרוניםשלנוממנחם,
אלתכעסעלייקירי,לאיכולתי, בבקשה."
נראה שגם אבא לא כל כך הבין מה ניסתה אימא להגיד, אבל את השם
מנחם הוא הצליח לצוד בג'ונגל הורבאלי של אימא. הוא הפנה ראשו,
התבונן לעברי במבט מאוכזב ואמר : "כל הכבוד נחמה, הרסת את
ההפתעה שלך". הוא הצביע על המעטפה שבידי וסימן לי לפתוח אותה.
תכולת המעטפה לא יכלה להיות רלוונטית ומפתיעה יותר, בתוך
המעטפה חיכה כרטיס טיסה זוגי לקולומביה, על שם אבי ועל שמי.
"מתנת יום ההולדת שלך" אמר אבא וחיוך מוזר התנוסס על פניו.
"המתנה שלי אליך" לחש.
אימא החלה לבכות שוב, ניסיתי להרגיע אותה בכל דרך אפשרית אך
ללא הצלחה, היא לא חדלה למלמל
"שבועהבאהואיעשהלהציצי,שבועהבאהואיעשהלהציצי,ואז...אויואבוימהיהיהבשבועהבאכשהואיעשהלהציצי."
"מה יש בקולומביה? מה יש בקולומביה ואיך זה קשור לציצי שלי?"
אבל אבי לא ענה, במקום זאת משך אותי אליו בחוזקה והצמיד את פני
לחזהו, "שבוע הבא נעשה ממך אישה ראויה" הוא אמר בלחש כך שרק
אני שמעתי. שבוע הבא יעשו ממני אישה.
מההההההההההההה?
בלילה נכנסה אימא בסערה לחדרי ובדרכה המיוחדת סיפרה לי הכול :
סיפרה על קולומביה שם אין פיקוח על ניתוחים פלסטיים (ועל עוד
כמה דברים כך אומרים), סיפרה על אכזבתו של אבי שלא הניבה לו בת
לאחר בן בכור, כפי שחלם תמיד. סיפרה על השם מנחם שנתנה לי,
בתקווה שאבי ימצא נחמה בבן נוסף, אך ללא הועיל. סיפרה גם סיפרה
על הטיול שלי ושלו לקולומביה לפני אחת עשרה שנים, סיפרה על
הניתוח לשינוי מין, סיפרה על דמעות, לבטים וויכוחים, סיפרה כול
שזכרה ואז יצאה כלעומת שבאה. רק דבר אחד שכחה לספר, אולי לא
ידעה. אולי.
אחריה נכנס אבא ונתן לי את מתנת יום ההולדת "האמיתית" שלי, הוא
הבטיח לי שכשיהיה לי ציצי יהיה לשנינו יותר כיף, אבל אני לא
מאמינה יותר לאף מלה במשפחה הזו, ובכלל - תמונה שווה אלף מלים.
(999)
נכתב כמטלה עבור בי"ס לקולנוע סם שפיגל, סיפור תחת הכותרת :
"תמונה משפחתית".
(מגבלת שני עמודים, בגרסה המקורית 999 מלים בדיוק, לפי הוורד
כמובן)
