שמות הם דבר מרתק. שמות של בני אדם. בעולם שבו מראית העין
והדעה הקדומה תופסות מקום דומיננטי ונכבד, יש לשמות ערך מיוחד.
אומרים שהרושם הראשוני הוא הרושם הקובע, ואגב כך במפגש הראשון
מנסים ללבוש את הדבר הנכון, לאמץ את השפה המתבקשת, לשמור על
איפוק וגינונים, או בקיצור - לבנות זהות, לרוב, בדויה. אנחנו
מגיעים למקומות שונים, נפגשים עם אנשים חדשים, ובכל אנטראקציה
מנסים לצקת תוכן להולוגרמת אישיותנו. אף פעם לא מבינים שהשם
הוא חלק מהעניין. אמור לי מה שמך ואומר לך מי אתה. עוד לפני
שאפגוש בך.

אני, באופן אישי, התחלתי לתת את הדעת לעניין השמות בהיותי בן
9. באותה תקופה, שנות השמונים, השמות בסביבתי הפרטית יצרו מספר
התרחשויות מוזרות: אבי העונה לשם אייבי נתן, הסביר לי שהיה
צריך לעברת את שמו שהיה אז, לאחר העלייה מעראק, סביח. הוא לא
בטוח אם היה זה סביח או סבאח. אבי מעולם לא ייחס משמעות עמוקה
לדברים בכלל ולשמות בפרט, הסיכוי שזה היה שמו הקודם הוא סיכוי
אפסי, אבל גם ספקולציה מפיו של אדם שאינו יודע מתי בדיוק נולד,
היא דבר מבורך. עובדה אחת ברורה שאין עליה עוררין היא שם
משפחתו: אייבי.

כשמלאו לו 14 שנים, התחיל לעבוד בבניין כמגיש, פועל שתפקידו
לספק לרצף את כל צרכיו: החל בדלי חול ומלט להכנת הטיט וכלה
במסטרינה, הכף שבעזרתה יוצקים את הטיט ועליו את המרצפת. באותו
הזמן גמלה בלבו של אבי ההחלטה לעברת את שמו לשם: נתן. ברבות
הימים, כששאלתי אותו מדוע בחר דווקא בשם הזה, ענה לי: ''נתן של
שנות החמישים היה רצף מאוד מוכר וידוע בזכות מקצועיותיו,
אמינותו והכסף הרב שאלה הכניסו לכיסו''. כשסיים את דבריו הייתי
מוצף בשאלות: האם אבי הוא האדם הראשון ששאף לאמץ שם של רצף ?
האם אבי בחר לאמץ את השם הזה בשביל לזכות בפופולריות של נתן
האמיתי או לחשוב שזו תדבק בו בשל השם הזהה ? והשאלה החשובה
ביותר: כיצד שינה אבי את שמו בנונשלנטיות בלתי נסבלת ? לשאלה
האחרונה הייתה לי תשובה: זהו אבי. וגם לאבי הייתה תשובה: השם
הוא כרטיס הביקור של הבנאדם.

עד כאן הכל היה מובן, לפחות לילד בן 9. מהר מאוד התקרא אבי בשם
אייבי נתן. כל האנשים בסביבתו קראו לו אייבי, ולי: אייבי קטן.
אני חושב שהייתי יכול להתרגל לכינוי אייבי קטן, אלמלא שימש גם
את שלושת אחיי האחרים. השם אייבי נתן תמיד היווה פתח
לאנקדוטות, כיוון שהיה תפוס בידי איש אחר, שהיה מוכר ברמה
הארצית, וזכה לכינוי ''איש השלום'' בזכות התעקשותו לנהל שיחות
עם אש''פ, ארגון הטרור שמדינת ישראל אסרה לבוא בהידברות עמו.
אייבי נתן, איש השלום, היה מאוד פופולרי. הוא זכה לפרסומו גם
בשל הונו הרב והיאכטה רחבת הידיים שהייתה בבעלותו ועל סיפונה
התמקמה תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה בישראל: ''קול השלום''.

נראה כי איש השלום מעולם לא היה פוגש את אבי, אלמלא תקרית
דפלומטית אשר אירעה בשעת ערב מאוחרת בתקופה שבה ערוץ אחד ויחיד
שידר את שידוריו בטלוויזיה הישראלית. לאחר סיום החדשות, נערכה
התרמה לטובת נזקקים מסוג כזה או אחר. ואבי, באופן נדיר וחד
פעמי, פסח על אדישותו והחל מתעל את כל משאבי לבו אל עבר נושא
ההתרמה. בצעד של נחרצות החליט: ''אני תורם 50 ש''ח''. הוא הרים
את שפורפרת הטלפון, התקשר למוקד והצהיר על כוונותיו בלי לשכוח
לציין את שמו: ''אייבי נתן''. עד מהרה הופיעו על המסכים, בזה
אחר זה, שמות התורמים, ביניהם גם של אבי: ''אייבי נתן, תרומה
על סך 50 ש''ח''. האקט הנדיב של אבי בערב שבו נחה עליו דעתו
הוביל לאלפי גבות מורמות ברחבי המדינה. זוג אחד של גבות היה
שייך לאיש השלום. הגאווה שהסבה לאבי התרומה שתרם הביאה לתחושה
קשה של עלבון שאחזה באיש השלום, כל המדינה סבורה הייתה
שהאידיאליסט העשיר תרם 50 ש''ח בלבד, נזיד עדשים שהיה עדיף לו
נשאר בכיס התורם גדוש המצלצלין והיה שומר על כבודו. כבר באותו
ערב צלצל אייבי נתן שוחר השלום לאייבי נתן תושב הדרום, את
צחוקו הרועם שמעו כל בני משפחתי ההמומים, הוא חתם את השיחה
בהזמנתנו ליאכטה שלו.

לשמות יש השפעה, רשמתי לעצמי, ילד קטן המבקש ללמוד את החיים.
שמות יכולים להיות מקור של כוח ושל כבוד. היה זה אחד מהשיעורים
הראשונים שלי. באותה תקופה גם התוודעתי לפתגמים כמו: ''שמו
הולך לפניו'', ''טוב שם משמן טוב''. אחר כך ניסיתי להבין האם
השם מבטא מעט מן המהות האובייקטיבית של האדם ואולי מעט מן
התפקיד הסובייקטיבי שלו בעולמו של מי שנתן לו את השם.

המשבר שחל בתהליך הלמידה הזה מיוחס גם הוא לאבי, כעת רצף בעל
דיפלומה, שכינה את אחד המגישים שלו בשם: ''דוד המפגר''. כמי
שעבד בכל חופש גדול בבניין וזכה לבלות זמן רב עם דוד המגיש,
התקשיתי למצוא הצדקה לשם התואר שדוד קיבל בהסכמה, כאילו השלים
עם זהותו האותנטית שיש לקרוא לה בשמה. דוד אולי לא היה
מהמבריקים שבמגישים, אך בכל זאת קשה היה לי לראות כיצד זכה
ליחס לו זכתה המרצפת שהכו בה עשרות דפיקות של פטיש על מנת לקבע
אותה לקרקע. דוד היה גם קרוב משפחה ולא רק פועל נוסף הנמנה על
פועליו האחרים של אבא.

בבית הפרטי, בינינו לבין עצמנו, תמיד כינינו אותו בשם: ''דוד
המפגר'', כשהיינו צריכים להזכיר אותו. יחד עם זאת תמיד ידענו
להיזהר: כאשר היה מבקר בביתנו, למשל, חסכנו ממנו את שם התואר,
אבל אז נשארנו מבחינתנו עם שם עצם ולא עם שם פרטי. דוד, למעשה,
היה אחד מתוך הרבה דוידים אחרים: דוד הצבע(י), דוד המסגר, בעלי
מקצוע שאבי עבד איתם וגם חברים אישיים כמו: דוד דיני הוא ''דוד
של הקלפים'', שהתמחותו הייתה להפסיד לאמי במשחקי פוקר חוזרים
ונשנים באישון ליל, בזמן שבו כולם חשבו שאני ורועי, אחי הקטן,
ישנים, אבל למעשה היינו יורדים ממיטותינו כגנבים בלילה ועושים
''תכסיס''. כך כינינו את המבצע החשאי שבו אני רכוב על דובי
צהוב ונעזר בידיי כבשני משוטים שמובילים אותי ואת רועי
שמאחוריי עמוק אל תוך הסלון האפוף ריחות של סיגריות ועמוס
כוסות של קפה שבוץ רב נח בתוכן, נשכבים מתחת לספה ובוחנים את
התסכול שממלא את פניו של דוד הקלפן, את רחשי הקלפים הנבלעים
בתוך השמיכה החומה העבה, את הרצינות התהומית שאחזה בכולם בזמן
המשחק. רצינות שלא הייתה מובנת לי, שהרי היה מדובר במשחק.

גם ''דוד המפגר'' היה מגיח פה ושם למשחקי קלפים ומפסיד כסף רב.
הוא גם היה סוכן של אמא: בהיותו מבלה עם אבי את רוב שעות היום
בעבודה וגם את שעות הערב שהוקדשו בשביל ''לתפוס עבודה'' או לשם
''סידורים'', ידע דוד את כל הדברים שהעדיף אבי להסתיר. אני
חושב שאבא היה מתדרך גם אותו כמו שהיה מתדרך אותי ואת רועי שלא
לספר לאמא דברים, כמו למשל, החברים הגרושים שלו שאיתם התרועע
ואמא לא אהבה אותם. רועי היה שומר אמונים לאבי, תמיד שתק ולא
אמר מילה, אהב לצאת לטייל עם אבי ולא חשב לרגע לסכן את זמן
האיכות שלו. הוא גם רצה לשמור על זהותו כ''גבר'' שיש לו מילה,
ובכלל גילה צייתנות לאבא בו ראה סמכות שאין לערער על מרותה.
אני תמיד חשתי צורך לספר לאמי, לה הייתי נאמן יותר. אולי בגלל
זה רועי זכה ליותר טיולים עם אבא. דוד היה קליל כמו רועי, אבל
נאמן כמוני, נאמן לאמא. איני יודע מה הייתה סיבת נאמנותו של
דוד לאמי, אולם אני זוכר שנהגה לתת לו הלוואות בריבית. כך
למעשה תרמה לו וגם לה: הוא מקבל מרווח נשימה, כי משכורותו לא
הספיקה לו ולרוב היה מפסיד את חלקה במשחקי קלפים לאמי, והיא -
מקבלת מידע. אגב, דוד הוא זה שסיפר לאמא את הדברים שהביאו
לגירושיה מאבא. דוד המפגר.

המשבר האישי שלי עם הבנת השמות התחיל כאשר ראיתי שביומן של
אבי, בו רשומים ימי העבודה של כל מגיש, דוד היה מכונה בשם
''דוד המפגר''. נראה היה כי כמו לדוד, גם לאבא היה טבעי שדוד
יזכה לתואר מפגר בלי שום התנצלות או ניסיון של הסתרה. אולי כל
זה היה תוצאה של חוסר הטקט של אבי, שדוד היה מודע לו וגם אבא
היה מודע לו: סוג של ידיעה הפוטרת מאשמה. כך גם בספר הטלפונים
דוד היה מתועד ומתוייק כ''דוד המפגר''. אבא תמיד ביקש מאיתנו
לפתוח את ספר הטלפונים ולמצוא את מספר הטלפון של ''דוד
המפגר''. ייתכן וזאת הסיבה שמהר מאוד לא הופתעתי לשמוע את
אחותי, עדן, אז בת שש, קוראת לאבי לאחר שענתה לטלפון המצלצל.
''מי זה'?' שאל אבא. ''נראה לי שזה דוד המפגר'', ענתה עדן. אמא
הייתה אדומה באותו רגע: ''אוי, מפגרת, הוא על הקו". "מי"? שאלה
עדן. ''דוד המפגר'', השיבה אמא בזעם.