בשחר ילדותי טרם נחשפתי לתיאוריות חברתיות שונות, אבל הייתה לי
התיאוריה שלי. תמיד האמנתי שהעולם מחולק לשלושה סוגים של
אנשים: אנשים הגונים, מחבלי תחבולות ועושי דברם. כך, למשל,
כשגיליתי כמה אני מכור לממתקים ושאין די בדמי הכיס שלי כדי
להשיגם הקמתי קואליציה שהורכבה מרוב ילדי השכונה, כאשר אני
עומד בראשה. התהליך היה פשוט: השלב הראשון - איסוף מטבעות של
אגורה אחת, אלה היו המטבעות הקטנות ביותר. השלב השני - צביעתם
בצבע כסף. והשלב השלישי - הדבקת כל שתי אגורות בדבק מגע כך
שהתוצאה המתקבלת היא מטבע כסוף הדומה בגודלו, בצורתו ובמשקלו
למטבע של שקל אחד. אני ניצחתי על תהליך הכנת ''השקלים'', ילדי
השכונה היו השליחים שלי לקיוסק של יחזקאל, הקיוסק השכונתי.

בכל יום הייתי מתיישב בחורשה שמאחורי הבית עם ערימת ''השקלים''
שהנפקתי מבעוד מועד. ילדי השכונה וביניהם: שיקו, כפיר ויאיר
הקטן שהתאוו לטעום מן המנעמים של יחזקאל היו פונים אליי
ומקבלים את ''השקלים'' ויחד איתם את הוראות ההפעלה: לעולם לא
להסתכל על המטבע, אלא רק על המנעם המבוקש; להתלבט ארוכות באיזה
מנעם לבחור עד אשר סימנים של תשישות ניכרים על פניו של יחזקאל;
מיד עם מסירת המטבע, לחתום את הקנייה עם שאלה ליחזקאל, באופן
שבו לא יוכל להקדיש תשומת לב למטבע שקיבל ויצטרך להתרכז במתן
תשובה. במצב עניינים זה אני הייתי מחבל התחבולות, ילדי השכונה
עושי דבריי ויחזקאל על תקן האדם ההגון. ואולם זו הייתה ראייה
שטחית וחטופה של פני הדברים: יחזקאל הפעיל את הקיוסק שלו למטרת
משחקי קלפים והממתקים שימשו כהסוואה, הוא מכר כוסות תה זעירות
במחיר מופקע, לא פעם נתן מקלט למסוממים מזדמנים לשם עשיית
רווחים ועסק במתן הלוואות בריבית.

יחזקאל היה מתהלך תמיד עם גב זקוף ומבט ממוקד, תיק עור קטן
ומלבני היה תלוי בין זרועו השמאלית לגופו ובו תיעוד של כל
החייבים והלווים. יחזקאל נמנה על האנשים שחזותם הפגינה כבוד
כלפי הזולת, אך גם זכתה לכבוד מן הזולת. צעדיו דמו לצעדיהם של
ההולכים לבית הכנסת, צעדים חדורי אמונה, מלאי נחישות, כומסים
בתוכם הליכות ויושרה. כל גופו אמר סדר, ניקיון ויסודיות. אף על
פי שנראה תמיד רגוע ושלו, ידע להתפרץ מלוא הכעס כשצריך היה
להוכיח את צדקתו בויכוח כלשהו, כאריה ששאגתו היא היחידה העומדת
לו לשמירה על כבודו. יחזקאל דמה בתכונותיו  עד מאוד ליאיר
הגדול, ידידי הטוב וחבר לשכונה ולכיתה בביה''ס היסודי.

יאיר הגדול היה המנומס והמסודר שבידידיי, המכבד והמכובד, הצדיק
והצודק, עד אותו יום בו הראה לי את אוסף סמלי המכוניות שהיה
עוקר השכם והערב והיה מתבודד איתם במחסן שבחצר ביתו, בשעת לילה
מאוחרת, כשאביו כבר ישן וחסר הכרה. יאיר היה גם זה שסיכן אותי
כשהלכנו יחד אני, הוא ועידן לקניון הנגב שחגג את ימיו
הראשונים. בסיור שערכנו, יצא יאיר עם בובת ברווז שהתחילה לצפצף
עם יציאתנו מהמשביר לצרכן. יאיר המשיך ללכת באיפוק רב שלא
ידבוק בו החשד, אף על פי שראה את המאבטחים מתקדמים לכיווננו.
הוא לא שיתף אותי ואת עידן בסוד גניבת הבובה. המאבטחים עצרו את
שלושתנו וביקשו לראות קבלה, יאיר שלף מתוך השקית מבלי למצמץ את
פיסת הנייר ששיחררה אותנו לדרכנו, קבלה של מישהו אחר שיאיר אסף
מאחת הקופות וידע שהמאבטחים לא יתעכבו על תוכנה.

קשה היה לי לכעוס על מעשה הבגידה של יאיר הגדול, שהלך מוקדם
הביתה והשאיר אותי ואת עידן להמשיך ולטייל בקניון לבדנו. היה
לי קשה משום שבאותו היום אני בגדתי בעידן: משולהבים מפלא
המעליות שאיכלסו את הקניון היינו לוחצים, אני ועידן, על כל
הכפתורים, מבלבלים את המעליות בין הקומות השונות ללא הפסקה.
בלחיצה האחרונה של עידן, אחזה בי תחושת בטן שהמעלית כבר לא
תוכל לעמוד במעשי הקונדס שלנו וטרם שנסגרו הדלתות, זינקתי
החוצה וראיתי איך עידן ננעל בתוך המעלית שסירבה לנוע או
להיפתח. עמדתי ליד המעלית שעה ארוכה, כשעידן נרעד כולו ומתחנן
אליי שאקרא לאנשי הביטחון למען יושיעו אותו מסבלו ויצילו את
חייו. מצד אחד, ידעתי שהמעשה הנכון הוא לשים קץ לסבל ולסכנה של
עידן. מצד שני, חששתי לקרוא לביטחון שיגלה שאני ועידן הרסנו את
המעלית החדשה של הקניון. לבסוף, לאחר זמן רב של לבטים מייסרים
החלטתי להודיע על המקרה בחצי פה לאיש בטחון שהיה במקום, ומיד
הסתלקתי מהאזור והותרתי את עידן לבדו, לאחר חילוץ ארוך וממושך,
מול תחקורם של אנשי הביטחון.

בני גילי וחבריי לכיתה לא היו שותפים לרכש המנעמים שניהלתי
בשכונה, אלא רק הילדים הקטנים. הללו היו חוזרים אל החורשה עם
המלאי, לאחר הביקור בקיוסק, ומקבלים ממני את חלקם: בדרך כלל
מחצית מכמות המנעמים שהשיגו בעזרת שקלי האגורות. הכל נגדע ביום
שבו נשלח אל הקיוסק יאיר הקטן, בן דודי שזכה לתואר הזה הודות
ליאיר הגדול ולצורך להבדיל בין השניים. יאיר הקטן נשלח למשימתו
כבכל יום, הישיר מבט אל המנעמים, ליווה את בחירתו בחוסר
החלטיות מייגעת ובדיוק כשמסר ליחזקאל את המטבע ירה את השאלה
שהייתה אמורה להסיח את דעתו של יחזקאל מזוג האגורות הכסופות
שהתיימרו להיות שקל: ''יחזקאל, עד מתי פתוח הקיוסק היום"? אלא
שיחזקאל לא התייחס לשאלה ומיקד את תשומת לבו אל  "השקל" שהחליק
מבין אצבעותיו, ניתך בחוזקה על הרצפה והתפצל לשתי מטבעות, שתי
אגורות, שהחלו להסתחרר בחלל הקיוסק.

יחזקאל בער מכעס, התחושה שנפל קורבן למעשה רמייה הוציאה אותו
מכליו ומתוך דחף של עצבים שלא יכול היה לכבוש הניף את ידו וסטר
על לחיו של יאיר הקטן את הסטירה שלא ישכח לעולם. המהומה הייתה
גדולה. נורית, אמו של יאיר הקטן, הפליאה בצרחות שהדהדו בשכונה
כולה ואיימה על יחזקאל שתתלונן למשטרה. אפרים, אביו של יאיר
הקטן, לא הסתפק באיומים אך גם לא במשטרה. אפרים הוא גם אח של
אמי וגם סכיזופרן. הוא הגיע למחרת המקרה לקיוסק של יחזקאל עם
סכין מאוד חדה. כל ילדי השכונה ראו איך הוא מאיים על צ'רלי, מי
שהופקד בידי יחזקאל באותו היום על ניהול הקיוסק. האיומים
הועילו: אפרים יצא מן הקיוסק כאשר באמתחתו קופת הקיוסק ורובם
המכריע של המנעמים והתמרוקים, שבהיעדרם הפך המקום למועדון
קלפים.

עד מהרה הגיעה המשטרה אל זירת האירוע: המנעמים והתמרוקים כבר
הספיקו להתפזר בין ילדי השכונה ובין ילדיו של אפרים, שהשתולל
בידיהם של השוטרים. יחזקאל בכה וצעק לסירוגין, עד שהבין שקופתו
לא תחזור אליו כי אפרים מתכחש לקיומה ואפרים לא ישא בעונש, אלא
רק יאושפז למשך יום אחד.

מאז חלפו הרבה מים בנהר, יחזקאל אמנם עדיין מנהל את הקיוסק,
אבל עכשיו כבר אין בו מנעמים. מידת הגינותו של יחזקאל איננה
ברורה עד עצם היום הזה. יאיר הקטן הוא היום אברך בן 22 שחזר
בתשובה בגיל צעיר ולו שתי ילדות קטנות. יאיר הקטן אוחז בתואר
צדיק, אך נשאלת השאלה האם בכך נמדדת צדיקותו. עידן סיים את
לימודי המשפטים, כרגע הוא עושה דברם של מחבלי תחבולות ושואף
להיות אחד כזה בעצמו ברבות הימים. ובאשר לי, בתחבולות אני עושה
לעצמי תדמית של איש הגון.