שער נפתח. "ברוכים הבאים," נשמע קול, אך אינני רואה אף אחד.
אני עובר מבעד השער, לא כ"כ בטוח איפה אני, כנראה שהרופאים
הגבירו את המינון של משככי הכאבים כי כזו הזיה עוד לא הייתה
לי. הרבה אנשים אני רואה באופק, ממתינים באיזשהו תור. אני תוהה
אם להתקרב ולא מספיק לסיים את המחשבה וכבר הקול המסתורי חוזר.
"עמוד בתור," הוא אומר, כמעט בציווי. חוצפן, איך הוא מעז לדבר
אלי ככה. לא יודע למה, אינסטינקט פנימי מייעץ לי לציית, הקול
מאד סמכותי, כמו שהיה לי פעם, לפני תלאות הגיל. מצטרף לתור,
בסדר. "סליחה", אני פונה לבחור שעומד לפני, בחור אולי זה לא
ממש תיאור מדויק, יותר קשיש כפוף ומקומט, "למה התור הזה?" הוא
מכווץ את גביניו ומסתכל בי מבעד לעדשות משקפיו העבות. אני
מרגיש כאילו נצח נמשך המצב הזה. "למה אתה חושב? לחלוקת קצבת
זקנה?" הוא אומר לבסוף ואני רק שמח שהוא כבר אמר משהו, המבט
שלו כמעט הרג אותי. אני בקושי רואה את קדמת התור, בקצב הזה
ייקח המון זמן עד שאגיע אליו. אני לא מבין מאיפה הם שואבים את
החוצפה להתייחס אלי ככה. להתפרץ ולהתרעם על החוצפה המופגנת כאן
או להמשיך להקשיב לאינסטינקט הפנימי שלי שמייעץ לי להירגע בכל
תוקף? שעה ארוכה אני עומד, מתלבט ביני לבין עצמי, בוחן את
היתרונות לעומת החסרונות של אופציה זו ואז את אלו של האופציה
האחרת, משווה יתרונות לעומת חסרונות של כל אופציה לעומת אלו של
האופציה השנייה ולבסוף אני שם לב שאני כבר שלישי בתור ומחליט
לוותר. "חדר 12, מיטה ד', שנייה מימין, למעלה," אני שומע לפתע
מקדמת התור. "שלום, ברכות, ברוכים הבאים לגן עדן. אתה ישן בחדר
13, מיטה א', ראשונה משמאל, למטה." שקשוק מפתחות, הבחור זז,
אני ראשון בתור. בחור מזוקן, ג'ינג'י קצת, מבוגר קצת, מוזר
ששערותיו עוד לא הלבינו. מפתחות בידיו. "שלום, ברוכים הבאים
לגן עדן," הוא פוצח. אני כבר מבולבל, שוכח מכל היתרונות
והחסרונות, תופס בצווארו וצועק, "מה גן עדן, מה? מה אני, מת?
מה זה השטויות האלה?", צועק, צורח, מנער את הבחור שנראה מבוהל
למדי, ציפיתי ליותר קוליות מצידו. מאבטחים חמושים לבושים לבן
מגרדים אותי מצוואר המזוקן. "קחו אותו לחדר," מצווה, בקול
שניכר בו כי כבודו נרמס. "לא נתת לי מפתח!" אני זועק כששני
מאבטחים אוחזים בזרועותיי וגוררים אותי בכוח בלתי אנושי לאורך
המסדרון. "אל תדאג," אחד מהם אומר, "לא תצטרך אותם במקום שאליו
אתה הולך."
חדר, כולו לבן, מרופד. אני, בלי חגורה, בלי שרוכים. רק את
החליפה לא הלבישו עלי. אולי עדיין לא. שעה, שעתיים, מי יודע
כמה ימים אהיה פה. איפה אני? גן עדן הוא אמר. אני ממש לא מרגיש
בגן עדן, בכל אופן. אני מבולבל, כואב לי בחזה, וגם בנפש.
לא זוכר בכלל מתי המאבטחים הכניסו אותי לכאן.
הולך מצד אחד של החדר לשני ובחזרה. שעות. אין לי משהו יותר טוב
לעשות. מדי פעם אני צורח למישהו, לא ברור למי, שיגידו לי מה
רוצים ממני, מה עשיתי, שאני מתנצל על ההתפרצות, זה לא יקרה
שוב, אם הם יודעים בכלל מי אני, שבבקשה יבואו לדבר איתי.
לבסוף נפתחת הדלת. מוזר, לא שמעתי צעדים לפני כן. כשאני רואה
מי נכנס לחדר אני צריך לשפשף את עיני כדי לוודא שאני לא הוזה.
"מה, מה זה?" אני בקושי מצליח להגיד.
צ'ה גווארה עומד לפני. לבוש בגד לבן, כמובן, כמו כולם פה, אבל
אי אפשר לטעות בצ'ה. לא כל כך מגולח, הכומתה השמוטה על הראש
בנונשלנטיות, המבט הזה בעיניים. "צ'ה!" אני צורח בהתלהבות.
"דוקטור גווארה בשבילך," אומר מאבטח מאחוריו. לא שמתי לב אליו
קודם. צ'ה פותח את פיו כבא לומר דבר מה, ואני מלא התרגשות, אך
סוגרו במהירות. הוא מסתובב למאבטח, "תשאיר אותנו לבד," הוא
אומר לו. גם הקול הוא קולו של צ'ה. המאבטח מציית בלי ויכוחים.
צ'ה מסתכל עלי, חיוך מפציע על פניו.
אנחנו ניגשים בו זמנית איש אל רעהו ומתחבקים, חיבוק ממושך, של
חברות ישנה. "איך הגעת לפה?" הוא שואל כשאנו ניתקים לבסוף. "לא
יודע," אני משיב.
"נו באמת, תמיד ידעת בדיוק לאן ללכת, פתאום אבדת?" הוא צודק,
איך הגעתי לפה? "אני מבולבל, צ'ה, תעזור לי, צ'ה," אני מתחנן,
מופתע מאד מן הטון שבו דיברתי. "מעולם לא שמעתי אותך מתחנן
ככה," הוא אומר. גם אני לא. "מה אתה מרגיש?," הוא שואל, כמו
פסיכולוג, או קלישאה של פסיכולוג. אני מחייך והוא קורץ לעברי,
אני חושב ששנינו הבנו את הקטע. "כואב לי פה," אני מצביע על
הבטן, "גם בחוץ וגם בפנים. עמוק, ממש עמוק."
"אני מבין," הוא אומר. "שב," אומר ומניף את אצבעו לעבר החלל
שמאחורי. פתאום אני שם לב שיש שם כסא. לא סתם כסא, כורסת עור
שחורה, לא רעה בכלל כדי להירדם בה מול הטלוויזיה. אני מתיישב,
מחויך, מרוצה מן הנוחות הפתאומית שירדה עלי במפתיע. צ'ה מוריד
את המשענת לאחור, עד הסוף, אני כמעט בשכיבה, רגליים קצת למעלה,
איזה תענוג. צ'ה שם מסיכה על פיו, לוחם גרילה פעם, לוחם גרילה
תמיד, ואני צוחק וצוחק, שליו ונהנה, צ'ה גווארה עם מסיכה על
הפנים, לבוש לבן, בחדר לבן ואני שוכב בכורסה שחורה, קשור.
קשור? מתי זה קרה? לא נורא, אני שליו לחלוטין, צ'ה גווארה פה
ואני סומך עליו במאת האחוזים שהוא ישמור עליו, ואני בטוח במאת
האחוזים שהוא יודע להשתמש בצבת הזו שהוא מחזיק עכשיו ביד. "פה
גדול," הוא אומר ואני מבצע, צבת ארוכה מאין כמוה נכנסת לי לפה,
מחליקה במורד הגרון, חודרת לבטן, מפשפשת לכאן ולכאן, צ'ה מסתכל
עם מראה. לפתע, הוא שולף אותה החוצה, אני לא מרגיש כלום. בקצה
הצבת תפוס גוש. זה מה שהציק לי? "זהו, סיימנו," הוא אומר ומגיש
לי כוס חד פעמית מלאה במים. "אל תבלע, תירק," הוא מורה, ואני
כרגיל, מבצע. דם נשטף במורד הכיור ביחד עם המים. "תודה," אני
מהמהם.
"סיימנו להיום, אני חושב שאתה בסדר," צ'ה אומר, מכחכח בגרונו
קצת תוך כדי השפלת מבטו. "נראה לי שלא תצטרך עוד את שירותיי
בזמן הקרוב."
"תודה על העזרה," אני אומר, מחייך ומתרווח על הרצפה של החדר
הריק וצר המימדים שלי.
"אין בעיה," הוא אומר, מחייך גם הוא, "בשבילך הכל, פידל."