הבוקר נעצבתי אל עצמי. העגבניות היו אדומות באותה המידה. הלחם
נותר קפוא כפי שהשארתיו. הריח שבקע מהמחבת כשנפגשו הירקות
והביצים עם שמן הזית הרותח, שהכריח את המיצים להשתחרר ולחשוף
את טבעם האמיתי, היה מתוק כתמיד. ובכל זאת, הבוקר נעצבתי אל
עצמי. אדם אחד שאני מכיר בירך אותי לשלום כשנפגשנו, ומיד שאל
"מה שלומך?". אוטומטי. תבניתי. הכרחי. כך זה גינוני נימוס.
"בסדר" עניתי והחצנתי היסוס. מבט פליאה כבש את הפנים הצבועות
שלו, הצבועות בצבעי הצביעות חסרת החן. הוא חכך בדעתו מעט אבל
החליט לבסוף לפרוס פילוסופיה כמו הייתה נקניק ושאל מדוע רק
בסדר, ואיך זה שאני כל כך מהוסס, ומדוע לא פשוט לומר שהכול
מצוין ונמשיך כולנו שמחים ומאושרים לעוד יום של חול. שלישי או
רביעי, לא בטוח שזה חשוב בכלל. לא יודע מדוע אותו האיש חושק
בשקרים או חצאי אמיתות. אולי אלה דרושים לו להמשיך ולהתקיים.
מוזר. אולי הצבועים אוכלים שקרים כמו שאתה ואני צורכים מים.
אולי. מעניין היכן חנות השקרים הקרובה לביתי. אולי כדאי שאזכור
להתייעץ בדפי זהב שעדיין שוכבים למרגלות דלתי, לכשאחזור הביתה.
ולמרות כל זאת נעצבתי לעצמי. ללא מדוע או בגלל, פשוט כך היה
וכך הווה. ברדיו נתנו איזה שיר של שעת בין הערביים ודמדומי
הערב נתנו אותות על עננים של כמעט קיץ וכמעט כבר לא חורף. שיר
של אווירה כמו כל המאזינים נמצאים באותה הנקודה, מביטים מערבה,
עוד רגע מסתנוורים מהשמש העושה דרכה הימה. אותו האיש בו פגשתי
יכול היה להעניק את האשראי של העצב לשיר ולאווירה, כי זה נוח
וזה מסביר מדוע כך העולם כרגע ולא אחרת. מדוע נעצבים ומדוע
מרגישים ומדוע בוכים. אבל אין מדוע ובגלל, פשוט כך הווה. יבקש
אדם אחר לטעון שזה עניין של בחירה, ואולי אני מבצע פעולה
פשוטה, כמו חיבור וחיסור, ומתעצב. ייתכן מצורך ברחמים או אולי
מצורך ב... לא משנה מה, העיקר צורך ב... אבל אין צורך, ואין
מדוע וגם לא בגלל. פשוט כך הווה. אישה אחת שאני מכיר הביטה בי
מעבר לשולחנות בית הקפה שהפרידו בינינו. בהינתן שהיא חושבת
שהיא מכירה אותי או שהיא בעלת אינטואיציות ותחושות חזקות
במיוחד לגבי הזולת, החליטה לזהות כי התעצבתי. חקרה אותה
הבחורה, כדרכם של מכרים שפשוט לא נותנים להתעצב בשקט, ושאלה
מדוע אני נראה מדוכדך. מבלי להמתין ולו דקותיים תמימות הציעה
עזרה. ביקשה להבין כיצד לשפר את המרגש, כמו יש בצד הגוף ידית
שאפשר להסיעה לכיוון הטוב או לכיוון הרע, בהתאם לצורך. ניסיתי
להבהיר שלא בזה העניין, ושאין צורך או הכרח לשנות רגש, או לזוז
על איזה ציר של כן ולא, חיובי ושלילי, עצב ואושר. אין סיבה.
העצב טוב כמו האושר, חיוני כמוהו, מרגש כמוהו. חשבתי לספר לה
שאולי עצב הוא לא בדיוק מחסור באושר, אלא דבר שעומד בפני עצמו,
עולם ומלואו, אבל החלטתי שאולי בעצם לא כדאי להגיד דבר כזה, פן
תחשיב אותי לאיזה משוגע מין המשוגעים שמדמיינים כל מיני דברים
בהקיץ, דברים השמורים לחלומות הלילה והפנטזיות הכמוסות. היא לא
תבין, אפילו שהיא בחורה קצת יפה ואני קצת נמשך. מי שלא נותנת
להתעצב בשקט לא תבין איך זה שלא מתקנים את ששגוי. שלא משלימים
את שחסר. ולמרות הכול, התעצבתי לעצמי. בלי מדוע או בגלל, צריך,
בסדר או תיקון. פשוט כך היה וכך הווה. ואם זה לא נאה לאותה
הגברת רק בשינוי אדרת, מוזמנת לאסוף הגברת את אדרותיה ולהסתלק
מעל המציאות, אולי תנחת באיזה פארק שעשועים ותמצא לעצמה את
אותה הידית אחריה היא מחפשת באובססיביות שכזו. הידית הכול
יכולה שבתנועתה מסדירה סדרי עולם, משנה אמיתות יקום וקיום.
הבוקר התעצבתי לעצמי והנחתי לרגש להתמקם היכן שיחפוץ ורק
ביקשתי לעצמי שידעו הבריות להניח לי להתעצב בשקט ושלא יתערבו
לי בעניינים. אפשר שיהיו ליד, אפילו בתוך, אבל מבלי להתערב,
להתערבב, לפלוש. יגידו שלא זו הדרך לחיות את החיים, שאדם הוא
יצור חברתי שצריך וגם דורש את המגע האנושי, את הערבוב והפלישה.
אולי זה נכון, אולי גם לא, אי אפשר לדעת. בכל מקרה, כך או כך,
מותר וראוי לבחור את המגע האנושי הרצוי. מותר לי לבחור דבר מה
המתאים למידותיי, ולא להתפשר רק כי קיים וליד. קשה למצוא את
החולצה המתאימה ביותר בחנות הבגדים האינסופית, עם מדפים לא
נגמרים של גזרות, צבעים, אורכים ובדים. לפעמים קל יותר לפנטז
על חולצה שקופצת מהמדף הישר לזרועותיי כמו יודעת כי גורלה הוא
לנוח על כתפיי. אני מוכן שתקפוץ מהמדף איזו בחורה שהיא גם
מושכת וגם יודעת להניח להתעצב בשקט. אולי הכי חשוב זה שתדע
להניח להתעצב. אבל גם להתאשר וגם להתאכזב וגם לקנא וגם לפחד.
שתדע להניח להתרגש בשקט. שלא תחקור מדוע וכמה ובגלל וצריך
ולתקן. היא תבין, אותה הבחורה המושכת, שמתרגשים כל הזמן, מבלי
קשר הכרחי למצב העולם או מה השעה עכשיו. והיא תבין שפשוט כך
היה ופשוט כך הווה ופשוט כך עתיד. והיא תשכב לידי, שקועה
בעולמה שלה, ותחווה את עצמה ואת הרגש שהוא שלה עכשיו. והיא גם
תחווה את זה שאני חווה, והיא תדע להיות שם בתוך העולם הזה מבלי
לגזול מקום, מבלי להכניס את עצמה בכוח. היא תביא מהבית שק של
רגשות שיחזיקו ידיים עם שלי ויתקיימו בלי הפרעות, בלי שאלות,
בלי הסברים ובלי צרכים. הבוקר נעצבתי אל עצמי, מבלי מדוע,
בגלל, צריך או כדאי. פשוט כך היה ופשוט כך הווה. והיא פשוט עוד
לא כאן, ואני כבר מרשה לה להיות פשוט הווה.