יום אחד אמר מאור לעצמו שייתכן וכבר ראה מספיק.
בתחילה עצמו התנגד קלות, וטען שזו הצהרה מעט מתנשאת ומעט
פזיזה.
"מה זאת אומרת ראית מספיק? תסתכל החוצה, תראה כמה יפים
השמיים!"
"כבר ראיתי" השיב מאור "אתה לא זוכר כמה מדהים היה הנוף כשסוף
סוף תפסתי אומץ לעשות צניחה חופשית?"
"אבל חכה, תסתכל כמה יפים כל העצים והפרחים!" התעקש עצמו.
"הסתכלתי, וראיתי" מאור נזכר לו במסעו המרהיב בג'ונגלים, שהיה
חלק מהטיול הגדול שערך לדרום אמריקה.
"אבל מאור" שלף עצמו קלף מנצח "תחשוב כמה יפה מראה של אישה
נאה".
אך גם מאור לא ויתר "ראיתי מספיק נשים יפות, מגען טוב פי עשרות
מונים" אמר ושכנע את עצמו.
וכך מאור החליט (מסיבות שבהחלט ניתן לחלוק עליהן, אך מאור באמת
היה מעט פזיז) שראה מספיק מהכול ומכאן ואילך נכונות לו רק
אכזבות, שכן המראות הטובים ביותר נמצאים כבר מאחוריו.
היות ובלבו כבר גמלה ההחלטה קם לו מאור למחרת והחל לערוך את
הסידורים הדרושים לביצועה.

לאחר שבוע של בירורים לא קלים מצא מאור חברה המוסמכת על-ידי
משרד הבריאות לשינוי ראיה מרצון, וקבע פגישה במשרדם.
מאור לא ידע שהרעיון (המקורי לכאורה) שלו כל כך פופולרי, אבל
כמו שציין הרופא אשר הסביר לו את הפרוצדורה ותהליך הטיפול אותם
מציעה החברה:
"יש הגיון פשוט בהבנה שלא צריך לראות הכול בחיים. ברגע שראית
די מהטוב ודי מהרע, עדיף כבר לפרוש בשיא, לא?"
מאור הנהן בהלהבות כתגובה לתיאור הפשוט שנתן הרופא למחשבה
המדויקת שחלפה בראשו כשהחליט על הצעד הזה.
התהליך היה פשוט מאוד ומאור קיבל טיפול אשר עתיד היה לעמעם את
ראייתו בהדרגתיות עד אשר תיעלם סופית, בין 28 ל-35 יום לאחר
מכן, תלוי בתזונה (מי שחוטא וממשיך לאכול גזר בזמן הטיפול
מסתכן בהארכת התהליך).
הרופא הסביר למאור שמיד לאחר הטיפול יוצמד לו מדריך "קיום
בחושך" אשר עבר הכשרה מיוחדת לסייע למטופלי המכון להתרגל לחיים
ללא ראייה.

בבוקר לאחר הטיפול, התעורר מאור במיטתו ושם לב שמעט יותר חשוך
לו.
"נהדר" חשב לעצמו בסיפוק "זה עובד"
"מה כל כך נהדר" חשב עצמו בתסכול וקילל חרישית.
דפיקה בדלת נשמעה, ומאור שיער שמדובר במדריך שלו לקיום בחושך,
הוא קם ולבש במהרה את הסמרטוטים שהיו זרוקים על הרצפה, שטף
פנים בחופזה וניגש לדלת.
דבר לא יכול היה להכין את מאור לבחורה המדהימה שעמדה בפתח
דירתו לבושה בג'ינס משופשף וחולצה לבנה עליה מודפס הכיתוב
"קורס מדריכי קיום בחושך אוקטובר 02", לצד ציור של עין נעצמת
(או נפקחת, תלוי במתבונן) ממנה יוצאות כנפיים.
"הי מאור, אני עינת" אמרה בחיוך לבן כובש ולחצה את ידו בחום
"אנחנו הולכים להתראות הרבה בחודש הקרוב!"
עיניה הכחולות קרנו אליו והוא הרגיש כיצד הוא נמס למולה, מתגבר
אך בקושי על פיק ברכיו.
"שיט" אמר לעצמו.
"מזל טוב, הבנת סוף סוף מה עשית?" ענה לו עצמו בציניות.

19 הימים הבאים עברו על מאור בייסורים, כאשר אכן הבין לבסוף את
הטעות שעשה בפזיזות כה בוטחת.
בעשרת הימים האחרונים שלפני הכיבוי הסופי, החושך כבר גבר כל
כך, והגיע לרמה בה מאור נזקק למקל עיוורים או לסיועה של עינת
על-מנת להסתובב.
הדבר היחיד שעוד קלטו עיניו המעוקרות של מאור היה חיוכה הבוהק
של עינת, מבזיק אליו, בכל פעם שנראתה התקדמות בתפקוד שלו
בחושך
מאור ניסה לשכנע את עצמו שההחלטה נכונה בכל זאת, והיה נזכר שוב
ושוב בכל אותם דברים יפים שראה, אך נחרד לגלות שאפילו המראות
שנטבעו במוחו החלו להיעלם בתוך הצל ההולך וגדל אשר כיסה את
עיניו.
הנוף האלוהי מהצניחה החופשית כוסה כביום מעונן.
זיכרון מעומעם של צמחיית הג'ונגל הססגונית הוחלף בקולותיהם של
רשרוש צרצרים ומיני קולות ג'ונגל מטרידים.
אפילו מראן של הנשים היפות בעברו החל להתפוגג, וזה היה הקש
שגרם למאור להתחיל לבכות.
מאור בכה, ובכה אף יותר כשהבין שהדבר היחיד שעיניו יוכלו לעשות
מעתה יהיה לבכות.
אך הפור נפל, וביום ה-29 לטיפול, כבו כל האורים, ומאור התעורר
בשעה 08:15 בבוקר, אל תוך חושך מוחלט.

"מאורי, חמוד!" קראה עינת וחיבקה אותו, כשנכנסה לדירה חצי שעה
מאוחר יותר, לצורך ההדרכה האחרונה "איך אתה מרגיש?"
מאור ניסה לאתר את חיוכה הבוהק, אך כל מה שעטף אותו היה חושך
מדכא.
"אני מרגיש חרא" חשב לעצמו.
"חרא בריבוע" השיב עצמו בזעם.
אך מאור לא התכוון לאכזב את עינת, שהשקיעה כל כך הרבה בהדרכה
שלו.
"נראה לי שאני מוכן עינת" אמר לה "אבל..."
"אבל מה?" שאלה.
מאור נאבק קשות עם האגו שלו, שכן לא רצה להודות מול עינת, אשר
השקיעה בו כמעט 30 יום של הדרכה מסורה ואישית, שההחלטה להפסיק
לראות הייתה הטיפשית בחייו.
האגו הפסיד בקרב ומאור החל לבכות דמעות תנין מתוך עיניו
העקרות.
"אני רוצה לראות עינת! אני רוצה לראות שמיים, ולראות פרחים,
ואני רוצה לראות אותך מחייכת!"
מאור שפך את ליבו כ-5 דקות על מול עינת ההמומה. הוא המשיך
וקונן באוזניה על כל מה שעבר לו בראש.
כל ארבעת חושיו זעקו למגעה הרך, למשמע קולה המרגיע, לריחה
המתוק, ולטעמה (שמאור עוד לא חווה אבל ידע, פשוט ידע, שהוא
אלוהי).
רק חוש אחד הוזנח, ומאור נשבר מבפנים כשהבין שלא יראה אותה
שוב.

בתום שטף דיבורו חשב מאור כי ענת תתאכזב למשמע דבריו, על כך
שכל ההכנה הארוכה שערכה לו לא העלתה פירות, והוא מאוכזב
מהטיפול.
אך לפתע, לאחר שתיקה שסנוורה את העולם החשוך בו עמדו שניהם
כמכת ברק - הוא שמע אותה מחייכת.
"אני כל-כך שמחה מאורי, הטיפול הצליח!"
מאור המבולבל נד בראשו כלא מבין, אז עינת הסבירה.
"כל הזמן מגיעים אלינו טיפוסים כמוך שחושבים שהם יודעים הכול.
מטרת הטיפול שלנו היא להחזיר את האור לחיים שלהם, מעין טיפול
בהלם במימון ממשלתי, שמתבסס על ההנחה הפילוסופית שאתה מקבל את
הראייה האמיתית שלך רק כשאתה כבר לא רואה את כל מה שאתה מורגל
בו."
מאור עיכל בזהירות את דבריה "אבל אני לא רואה כלום!" מחה.
"טעות" היא תיקנה בחיוך, "אתה סוף סוף רואה לנכון".
בראותה שמאור עודנו מבולבל המשיכה עינת את ההסבר.
"השלב הראשון בטיפול הוא בן כ-30 יום, ביום ה-30 פלוס מינוס
הראייה שלך נכבית, אך רק אז מתחיל השלב השני - יום לאחר מכן
הראייה שלך שוב מתחילה לחזור לאיטה, רק שהפעם אתה מעניק לה את
החשיבות אשר מגיעה לה".
"אז אני כן אראה שוב?" שאל מאור בתקווה.
"כמובן, אבל תסמוך עלי שלא נותר דבר בעולם שייראה לך אותו הדבר
כמו קודם".
עינת הוציאה מתיקה חולצה לבנה שעל צידה השמאלי, לצד החזה,
התנוסס הכיתוב "קורס מדריכי קיום בחושך דצמבר 06" לצד ציור של
עין נפקחת (או נעצמת, תלוי במתבונן) ממנה יוצאות כנפיים,
והושיטה אותה למאור שעמד דומם ומוכה ההלם נוכח הגילויים
האחרונים.
מאור הנרעש, ששמע אותה פותחת את הדלת הצליח אך בקושי לשאול
לגבי הדבר האחרון שהטריד אותו ואת עצמו.
"דבר אחד אני עדין לא יודע, מה איתי ואיתך, כאילו, איתנו?"
עינת כבר יצאה מהדלת, אך הוא יכל לשמוע אותה, בטרם נסגרה הדלת,
משיבה לו בחיוך
"חכה ותראה".