תפרוץ כף ידי הקמוצה את זרימת האוויר הבלתי מוחשי.
האגרוף קיים.
הוא תפס פעימת נפשי.

הידיעה שלמחרת האתמול
תיפרם לה אנרגיית אחיזתי.

הכיצד יתרפקו גניחותיי?

מי ימזג את הענן המתוק של סלידתי
עם הכאוס של המציאות שלך?

האחיזה באנחתי האחרונה
מתכנסת ללילה אפל.
המאוחדות כל תזוזות דעותיי?

עוד ירח בודד עד לסוף אור הזרקורים...

סוף, קריעה, שבר זכוכית.

הו כמה כמהה אני
למגע אוויר החותך פיסת שבריריות קפואה,
אוויר של שלג.
התמצא דמותי עטופת יער לבן?
היקרוס גזע עץ עידנים חלול לתוך עצמו?

כשהנפש חשה טרודה בתוכו,
אדי הקור נקרעים מחזי.
המכוונות מחשבותיי אל עבר פרץ האש הקפואה?
נשימה לילית מתוקה, סמיכה,
היא נקטעה למחרת האתמול.

עוורו את עיני עד שאמחק כליל
תנו שכר לחלומות על מנת שישאירוני מוטלת בשלכת
נשאבתי.
זאת מרצפת הבטון.
אשאר,
כשתרקוד לי נשימה זו...
כמו הקשת, כשתיפול היא תספר לי:

תת המודע הוא שער ומאיר האמת-
חלל ריק הוא המקום.
אומר שלום ללא היסוס,
אקרא, אקרא עד שאחזור
גרוני יפרוץ את חומת שכלי.

לבי
הוא שדה פרחי עפר
שמעליו חלפו שמיים.