בזמן האחרון אני מתחילה לחשוש... אני מתחילה לחוש שהנה, זה
מגיע...
אני מרגישה לאט לאט את התקופה הזו מתקרבת, זה מפחיד בהתחלה את
כולם, ואותי במיוחד...
אתה לא יודע כמה כואב לי לחשוב על זה, על כל הזמן שאנחנו
עומדים להיות בו בנפרד... כל הזמן הזה בלעדיך... אני לא מוכנה
לזה עדיין, אני לא רוצה...
אני מחפשת איזו נחמה או הקלה מצידך ולשמחתי גם מוצאת. אתה כמו
מקלט ללב שלי, איתך הוא בטוח יותר מכל מקום אחר בעולם.
אבל כל פעם התחושה הזאת חוזרת, הכאב הזה... הקרע הזה.
שנינו מנסים להספיק כמה שיותר דברים, לפני שלא נוכל, וזה
מתנגש.
לפעמים התוכניות שמתנגשות גורמות לי להפגע, כמו איזו תאונת
דרכים בלב.
הרבה תוכניות, מעט זמן ורגישה אחת... זו לא הנוסחה הטובה ביותר
לאושר ושלווה...
אני כל כך רוצה להספיק להיות איתך כמה שיותר, שכל דקה בלעדיך,
היא דקה יקרה ומבוזבזת. כל דבר שאתה עושה בלעדיי, מעורר קנאה.
אני הולכת לאיבוד... אני פשוט נאבדת בין הכול, השינויים,
הרגשות, המחשבות, העובדות, המסקנות, אני משתגעת... ומנסה להשאר
שפויה.
מדי פעם אני שמה לב לדברים שאמורים להיות קטנים ולא משמעותיים
בינינו, אבל הם נהפכים לי לדברים שמכאיבים... אני שונאת את זה,
אבל כמה שאני מנסה, לא יכולה לשנות...
אני רוצה אותך לידי תמיד... ואם אין לי אותך איתי תמיד, אז אני
רוצה שתראה לי תמיד שגם אתה רוצה אותי. להיות איתי, לשמוע
אותי... כי לפעמים... בלי לשים לב, אתה מראה לי קצת אחרת. או
שבעצם אני חושבת כאילו אתה מראה לי אחרת  וזה לא הכי עוזר
לבלאגן שיש בי...
אני כל כך אוהבת אותך. כל מחשבה על התרחקות ממך, מעלה לי חנק
בגרון וקצת דמעות בעיניים... אני משתדלת לא לתת לזה לצאת. כי
זה לא יגמר...
בשיא הכנות, אני רוצה להיות איתך... ולהרגיש גם את ההשקעה
שלך... גם זמן זה השקעה, ואותו אני רוצה הכי הרבה... זמן
איתך.
משום מה, הזמן לא מספיק לי, אני רוצה עוד ועוד ועוד... אני
מפחדת שלא נספיק, שלא ננצל את הזמן שלנו כמו שצריך.
אני מצטערת שאני לפעמים מכבידה... זה כבד עלי גם.
זה מדהים כמה שאתה חשוב לי...
בבקשה אל תעלם לי...
אני אקרע מבפנים באופן כל כך עמוק.
ואני לעולם לא אוכל לתפור את הקרע...