אתה יודע למה אני הכי מתגעגעת?
לזה שהלכנו לישון יחד וקמנו יחד.
את השתיקה הזו, נטולת הצורך להסביר, למלא את החלל.
לפתוח את העיניים, להביט עליך ולדעת
שאני לא צריכה לדעת כלום.
שכלום לא חשוב וכלום לא משנה,
חוץ מהרגע הזה שקורה כרגע בינינו,
והרגע, שלפניו שחלף.
והרגע, שעוד רגע יבוא. שצופן לנו משהו קסום וחדש.

אני מתגעגעת.

לא, זו לא המילה הנכונה.
זה יותר כמו...
התכווצות של הלב ללא היכולת לשחרר נשימה שלמה ולקחת אוויר
שוב.
כמו ריפלקס של הלב, שבו הנשימה נעתקת ובלי עזרה לא אוכל לקחת
נשימה נוספת.

לרגעים האלה, בהם קורי השינה אט-אט מרפים ומתנתקים מהעיניים
ומההכרה הלוגית של המקום והזמן
והרגש הזה שזורם בחלל האוויר
ואז - הפיזיות של המראה הזה:
אני
אתה
מיטה
וחלל טעון חשמל בינינו.
הכל כרוך במעטפת ערפל חלבי סמיך של חוסר ידיעה מתוקה
עם סוכריות קופצות של התרגשות בבטן בכל רגע
מתח של חוט דק-דק המוחזק ע"י גורמים נעלמים שלא מרפים אף אחד
מקצותיו.

תמיד אני אומרת שיש לי מין פרץ כתיבה רק כשההשראה הנכונה נחה
עליי, כשמשהו כל-כך חזק דוחף אותי עד שהעט הוא רק הפתח הצר
דרכו מצטופפים ושועטים החוצה, ללא הכוונה מסודרת, מתגודדים אחד
אחרי השני ודוחפים ללא רחם, מונעים ע"י מערבולת מטורפת - רגשות
שלא יכלו להכלא עוד בין כותלי ההגיון והרציונל, החוק והסדר של
העולם הפנימי. שסרבו לציית לשוטרים, השופטים והמחוקקים של
היוניברס הנפרד הזה.

לא יאומן, אבל אתה - זה שלא יודע מי הוא מה הוא ואיך הוא מסתדר
עם עצמו, אתה, הצלחת להפיל את הכדור שהניע את תגובת השרשרת של
המכונה, שבסוף המסלול נבעה התוצאה הזו. בה הכל נפל במקומו
וכולם מחאו כף בסוף הניסוי, בו הכל התבצע עפ'י התרשים.

ועכשיו,
כשהכל בחוץ, גלוי ופתוח ותלוי לייבוש, כובס ויצא מלוכלך
משנכנס,
עכשיו,
מה עושים עם זה?
תגיד לי.
מה?

כשכל מה שבא לי -
זה לעמוד על ראש גבעה ולצרוח,
עד שתהומות נשמתי יתרוקנו מהמועקה האדירה שיצקת לתוכן.

אני כמעט ריקה, חלולה לחלוטין ונטולת כוחות
להתמודד עם העולם הזה
שבוהה בי בפה פעור ומחכה לצעד הבא שלי.
שכנראה,
יאחר לבוא.