ולא, לא למדתי מהפעם הקודמת. ולא, לא חשבתי שאזדקק לך, ואתחנן
לרחמים. ואת, את נתת לי ליפול בין ההרים, לתוך מחשבות יקיצה
ועוות. וכעת אני כורע ומבקש ממך לקפוץ איתי מהצוק המקורנן.
כנפי עוד פצועות מהקרב הקודם, ושריטות מכסות את כל גופי. את
עומדת בתוך הכלום עם כנפיים לבנות פרושות כשאול, שיערך הלבן
והארוך כלוא בצמה ארוכה ועבה ועינייך הלבנות וקפואת רק מראות
לי את העבר. חרבך שאני חישלתי נמצאת בנדן, ואני יכול לראות את
החותמים והלחשים נכתבים ונחתמים לנצח בנשמתך, בנשמתינו.
הנפילה מן הצוק המקורנן,
קיימתי את שבועתי.
עמדתי לבדי מול האוקיינוס העצום של פחדי
והחרב שאחזתי בידי נתנה לי את כוחי.
כנפי שנפרשו כאשר ניצבת מולי
את אשר אמרת לשבר את פחדי לרסיסים,
איך שצללתי לתוכך
המים שטבעתי בהם.
אני נמצא במחשכים, כמתי עולם.
בליל בלו בשרי ועורי, נשתברו עצמותיי,
בערב, האדמה ככד לדמעותיי.
צלקות צלקות כל גופי מציפורנייך.
כדב אורב את לי, ארי במסתרים. |