זה רק ריבאונד, אתה אומר לי ואני תוהה לעצמי איך מילה כל כך
אמריקאית נכנסה לו אל אוצר המילים, ואני, שלא מבינה בכדורסל,
יודעת רק לאיית לך את עדינות היד ואת החיבוקים המאמצים של שישי
בלילה, ריבאונד? לא, אני לא יודעת מה זה ריבאונד, אני יודעת את
רכות השפתיים ויודעת לצייר לך באלף מילים את ליטופי השיער.
וריבאונד? מה זה ריבאונד? אני יודעת רק לצייר מילים ולא מבינה
את משמעותם, איך מציירים את הריבאונד הזה שלך, אני שואלת.
אתה צוחק על התמימות המחורבנות הזו שלי, כי היא לא אמיתית, אתה
יודע, מכיר אותי קצת, מוזג לי וודקה מרטיני ואומר לי לצאת
מהקטע הזה שלי, הכותב.
אתה אומר לי, אם את כבר כותבת, תכתבי על עצמך, ואני אמרתי שאם
כבר כותבים זה רק סיטואציות, כאלו, מצוירות על מחברות חיי
המצהיבות, ריחות האפטרשייב המריר שעולים ממך, שיער סורר שלי
שמתעקש לחלוש על כל הכרית, סיטואציות קטנות, קומפקטיות, מהולות
בריח כבר של סיגריות, וודקה וקפה שחור, כאלו שצויירו ביד
רועדת, אמיתית.
אני לא כותבת אנשים אני אומרת לך, אני כותבת סיטואציות, מתקתקת
מצבים על מקלדת מושחרת מכתיבה, מרגישה חכמה ויודעת שאני כותבת,
יודעת מה יהיה הסוף ומה תהיה ההתחלה, לאן יביאו אותי שורות
שורות של אותיות, מלבישה על עצמי תמימות מחורבנת שלא יודעת
משמעותן של מילים ויודעת רק לצייר לעצמי הגדרות ולשרטט
סיטואציות ביד גסה.
תצאי מהקטע שלך, הכותב, אתה מתעקש, תחיי באמת, מחוץ למסגרות
נוקשות של מילים שחורות.
אבל אני, בודקת במילון את משמעותם של דברים שרק אברהם אבן שושן
יודע, מסביר לי במשפטים ארוכים על מילה כזו או אחרת, איך ידעת
להסביר את כל חיי, אברהם אבן שושן, איך אתה יודע להגדיר הכל
במשפטים מדויקים, ואני, אני רק מורחת את מברשת משפטי לאורך
דפים לבנים, חיה את המילים שאני כותבת, והם מחיות אותי, ואתה?
אתה זורק לי מילים אמריקאיות שלא משתבצות ושאברהם אבן שושן לא
יודע להסביר אותם.
אם את כבר כותבת תכתבי אנשים, אתה אומר, ואני רוצה לומר לך,
הייתי כותבת את התמתחויותיך אל תוך לילות חיי, אבל אני כותבת
סיטואציות, כאלו שצייורו על ידי יד נעלמה, אבל אם יכולתי, רוצה
להגיד לך, אם יכולתי,
הייתי כותבת אותך.