הייתי רוצה כל כך להיעלם.
ללכת לאיבוד בחלום ישן,
לחבק אהבה שנשכחה
ולשמוע מילים של תקווה.

הייתי רוצה לזרוק הכול ולשכוח.
לברוח אתך, גם ללא כוח.
להאמין שיש עוד במה להיאחז,
אך הכול כאן בעצם מתפורר ונמס.

אין לי אומץ להביט במראה.
אני לא מי שהייתי, אני שונה.
החיוך דעך והצחוק נשמע
לעתים רחוקות.
הלב כואב, אבל אני ממשיכה לחיות.

העצב והצחוק מתערבבים זה בזה.
כשהעצב רוצה הוא מטביע את הכול
בדמעות ענקיות שלא פוסקות.
הצחוק מנסה לגבור, אך ללא הצלחה.

אני יושבת וסופרת אותן,
אחת  ושתיים, הן זולגות.
זיכרון ילדותי עולה במוחי,
ואני תוהה לאן נעלמו
הימים שבהם חילקתי חיוכים
לאלה שביקשו.