מרימה את הראש. העיניים נפתחות. ואז מתרחבות בהפתעה. אני מזהה
את המקום. אבל אני לא. אני לא יודעת איפה אני. מי כל האנשים
האלה. מה זה המקום הזה? מה אני לובשת, מה אני עושה, מה אני
אומרת? זאת לא אני. אבל חשבתי שכן. אבודה. איפה אני?! למה כל
כך רע לי? למה אני מוקפת אנשים שאומרים שאוהבים אותי אבל אף
אחד מהם לא עושה לי להרגיש קצת יותר חם בפנים? אני שוכבת על
הרצפה. מכורבלת בתוך עצמי. מחפשת דרך לברוח. הכל חסום. כל
הדלתות נסגרו מזמן. נותרו רק חורי הצצה קטנים שאם אני ממש
משתדלת להגיע אליהם אני יכולה לראות את העולם האמיתי. עולם עם
אנשים אמיתיים שיכולים לגרום לי לחייך שוב מבפנים אם רק... אם
רק אני אצליח למצוא דרך להגיע לשם. אבל אני לא מצליחה.
אני תקועה. ואני שוקעת. כמו חול טובעני ששואב אותי פנימה. ואני
חכמה. אני יודעת לא להילחם בזה כי זה ישאב אותי יותר מהר. אז
ויתרתי. אני נותנת לעולם הזה לשאוב אותי לתוכו. לחנוק אותי.
אני כבר לא יכולה לבכות. החול בפה ובאף חונקים אותי. אז לא
נלחמים ולא מנסים לצאת. להיפך לוקחים דברים שיטשטשו את
ההיסטריה. כדור קטן, שאיפה קצרה, לגימה מהירה והכאב מתרחק. וזה
נעים. אז לוקחים לגימה נוספת. מחפשים כדור קצת יותר גדול
שירחיק את הכאב עוד קצת. ואז אפשר לשכב בעולם של חלומות על
עתיד טוב יותר. עם אנשים יותר טובים ועם בחירות יותר טובות.
אפשר לחלום איך אני עפה כמו ציפור, כמו פרפר, לא קשורה לאף
אחד, ללא מחוייבות, ללא מבטים מאוכזבים, ללא הציפיות של כולם.
אפשר לחלום איך אני בוחרת את הכל מחדש. איך אני מתחילה מחדש את
הכל. מה הרגע שהכנפיים שהיו לי התחילו לנשור, הנוצות קוצצו אחת
אחת. לחזור לרגע שאיבדתי את עצמי. איבדתי את עצמי לטובת
ציפיות, והתבגרות, וחובות, ורצון לרצות.
אז כולם מרוצים. הילדה לומדת בפקולטה יוקרתית. והילדה גרה לבד.
ומחזיקה את עצמה. ויש לה חבר כבר כמה שנים. ומדברים על חתונה
בעתיד. אבל לא עכשיו, כדי שחלילה לא לפגוע בלימודים. שלמות. רק
הילדה לא מרוצה. הילדה רוצה לראות עולם. לטייל. להשתולל. לא
רוצה פקולטה יוקרתית. שונאת את כל מה שמסביבי. הכל רקוב כל כך.
כל כך מצועצע. כמו בובה בחלון ראווה המולבשת בבגדים חדשים
ונוצצים ומעוטרת בתכשיטים יקרים. אך כשמתקרבים קצת, מרגישים
ריח מוזר. משהו לא בסדר. ואם מתקרבים מספיק רואים שהבובה היא
לא בובה.  רק עוד גופה מרוקנת. ספוגה פורמלין שלא תתפורר על
הבגדים היפים.
אבל לא מדברים על הגופה. אולי, אם נאמין מספיק חזק, היא תהפוך
להיות בובה. וריח הפורמלין יהפוך לריח בושם יוקרתי. והכל יהיה
בסדר. באמת. רק צריך לחכות עוד טיפה. רק עוד קצת. להחזיק מעמד.
להחזיק את הראש מחוץ לחול הטובעני. לנסות לנשום למרות המחנק.
לא ללכת לאיבוד לחלוטין.
אז מחכים. לראות מה יבוא קודם. האם אני אשבר ואפוצץ הכל. אולי
אני אצליח לשבור את הקיר שמונע ממני לצאת לעולם האמיתי. אולי
אני אפרוש כנפיים ואעוף. ולעולם לא אחזור יותר. לעולם. לא
עוד.
ואולי, זה כבר לא יקרה, ואולי המקום הזה שאני בוא יבלע אותי
סופית. ואני אשלים עם המצב, אקח שאיפה אחרונה של אוויר ואתן
לחול לשאוב אותי לתוכו.
ואולי, אני אלך לאיבוד בעולם החלומות שלי. כי כל כך נעים שם.
וכלום לא כואב. ואין שם דבר בעל משמעות. רק ערפל נעים שמכסה על
הכל כמו שמיכת פוך קלה שמרחיקה ממש את כולם. ובעולם החלומות
שלי אני יכולה להיות כל מה שמתחשק לי. ולעשות כל מה שמתחשק לי.
אולי אני אלך לאיבוד ולא אצא משם יותר עד שתשאר רק קליפה דקה
וריקה של גופה הלבושה בבגדים נוצצים ומריחה מבושם יוקרתי
ופורמלין.