מתעלמת מכל הבעיות
בין כה וכה אין לי פתרונות
וכבר הגעתי לקצה
מחכה שהמציאות תתחיל לסגור עליי
ותמעך אותי החוצה
והכול כמו במשחק הרכבה מקולקל
מסרב להתיישב במקום
קיוויתי שבשלב הזה בחיי
אני כבר אראה את האור

והלוואי שהדברים היו ברורים
שחורים או לבנים
העיקר שאדע להבחין
ואולי אם מישהו היה כאן לצדי
הסיוט הזה היה סביל
אבל רק אני נשארתי
רק אני והפחדים.

כבר שנים שאני יושבת עם עצמי
ומחכה לאיזה אסון
שסופסוף יצדיק את תחושת המוות שבי
והציפייה לכישלון
שאוכל כבר לשקוע בעצמי
ולצאת מדעתי  
ולברוח מכאן
בלי לחשוב

בלי להיות בהווה
בעתיד
ובעיקר בעבר