בקשה

אני כותב מכתבי חנופה
לעשירי העיר
שייתנו לי מלגת לימוד
שאוכל ללמוד איך להפיל אותם מכיסאם
איך לבעוט להם בקודש
ולחייך ממזרית

אני כותב מכתבי חרפה
לעשירי העיר
מבקש מהם מלגת קיום
זכות קיום שתלמד אותי הכרת תודה
כדי שאוכל ללמוד לנעוץ מחטי וודו
דרך חלל אקדמי סטרילי
שייקח אותי הרחק מהרחוב

אני כותב מכתבי דמעה שטופה
לעשירי העיר
כותב ונושך שפה
מקלל את עצמי ואותם
וכל מלגות הלימודים האלה
הן מלכודות מנוונות ידועות
גם אני צפוי
וגם את

(בחזרה לחדרי)

הנה פתאום הבוקר
גלגלי ההנעה שלי שוב במסלול המירוץ
ואלוהים
הוא רוצח הילדים ההמוני
הרעב ביותר שיצא לי לפגוש
כל שנה
כמה מאות מיליון
משתפדים על חרבו
והוא חדור אמונה בעצמו
נפוח
וגורלנו מעולם לא היה בידינו כל כך

(אלוהים רוצח אותנו
בגללנו)

משורר שרוצה שיריעו לו
ירעו לו
יריעו לשירה
ויחסלו אותה

משורר שרוצה שיביאו לו
יביאו לו
יכבדו אותו
עד שיהפוך אדם הגון

משורר שרוצה אישה
שתריע לו
שתביא לו
ביד
לעד
יביאו לו
אחת שתריע לו
שתביא את ידה
קרוב ומלופף
לרוב יהיה מוקף

מה נעשה כשיסתיים החיוך
כשייעלם התיווך
כשנושאר קפואים במקפיא הבשרי
גופות אחרות ייבחרו תחתינו
ויוקפצו ברוטב
מה נעשה כשיסתיימו מבצעי המכירות
כשיושתקו הנחירות
כשנתומחר אחרת
כשיפוג לנו
התוקף

אלוהים אדירים
צהרי יום ששי ואמי בוכה
מקבלת את השבת בצער כנה
אימא שלי מעדיפה את השבת שלה
מרה ועזה
מרושעת ורזה
השבת של אמי
לא מתחזה
לביצת זהב אווזה
השבת של אמי
קהה ומתיזה
עיניים כשל אמי בכניסת השבת
קשה למצוא בקרב האלמנות הבודדות
שהן צאן מרעייתה
שהן אסופה מבעיתה
של בדידות מינית
שמתורגמת לעניינים אחרים

אתה
פיתום שמדבר מהבטן
פתאום מדבר מהבטן
שכוחו לא במותניו
בעיקר בשרירי הפה
והבטן

עוד אבחנה אחת לגביי
ואפול
מהרצפה לכיסא
כמו גשש חיוור
בדואי מולבן שהרוח משקרת אותו
בכל הזדמנות
ועוד אבחנה אחת לגביי
תהיה אבחה אחת
מידיי
הרחק בתוך גרונך
אדוני

משהו מת
האגם עכור
וכבר לא ענקי
רק שטף נקי
של סבון מילולי
לא מאותגר
מאובזר מדי
לא שולף מהיר מספיק ביד החזקה
ממתין שאיזה בוקר עלוב
יתקע בו כדור אחד
ויפסיק את ההתחזות
לחי