[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
היבריד

מסיפורי הממד הרביעי
לקורא: רעיונות מסוימים יראו לך מוכרים, ואכן עשיתי בהם שימוש
בסיפור: צמת גהסצ תפאמ, שפורסם זה מכבר.

 
אפלה... שקט מוחלט, לא יתכן שקט כזה, צריך הייתי לשמוע פעימות
לב, אולי הוציאו לי אותו? החליפו ברכיב סינטטי? שום-אור,
שום-צליל, אולי אני לא קיים? הא, אז מי חושב? אני מרים יד
ימין, או אני מאמין שאני מרים, לא רואים דבר, אני מנסה יד
שנייה, רגל, אין תנועת אוויר מסביב, אולי אצעק לעזרה, אני
צועק, לא נשמע כל צליל, אני לא שומע? או אולי לא צועק? לפתע
חדר הדבר לתודעתי, אין מה לעשות, רק להישאר בחוסר ודאות.
סחרחורת, אפלה, שקט מוחלט, לא יתכן שקט כזה, צריך הייתי...
נראה מוכר, חשבתי את זה כבר פעם, חשבתי את זה כבר פעם! מתי?
מזמן? זה עתה? לפני שנה? לפני עידן? מליון שנה? שנייה? לפני
שנייה!


-"איך מתקדם הניסוי? דוקטור, אתה חושב שהוא חושב?"
-"קשה לדעת, גלי המוח נראים תקינים לחלוטין."
-"הוא חושב שיש לו גוף?"
-"כנראה."

סוף-סוף איזה רחש, שוב שקט, כאילו חתכו לי את החוטים, אין
תקשורת, אין קלט, זו הבעיה, אין קלט, אני ניזון מזיכרונות,
זיכרונות בלבד, לכמה זמן יספיקו? אולי יתכסו במשהו? אין במה,
אין מידע חדש, הכול זיכרונות, הו, זה סיפור חדש, מאיפה צץ? רק
לא לשקוע, לא לשקוע, לא לש...


"דוקטור נראה לי שהוא מתרגש, הגלים הפכו קצרים יותר... ווה,
איזה סערה!"

מה זה היה? אני רואה אותה ליידי, אני חש את ריח הבושם שלה,
סופה נוראית, הכול אדום, קרעי וילון מתנפנפים ברוח, אור בהיר
מרחוק, מרחוק, אני שואף אליו, מתקדם, הופ! נשאב במהירות. כן,
אני יודע לקרוא, לא הכי טוב אבל, אין לכם זכות עלי! שמעתם אין
לכם, מה? אז תנו לי סוכרייה, טוב אני מסכים.
אחורה, אני נסוג, נסוג, נסוג, שלושים שנה, שישים שנה, לא יתכן
אני הרבה יותר צעיר...


"ראית את זה? אחרי סערה כזו מגיע שקט מפחיד, כאילו מת, ואז
מתאושש ושוב מתרגש, וחוזר חלילה."

איפה אני? מתי אני? מתי? אני אנ...
חושך, אני במיטה, כאילו ישן, אבל אני רק עושה את עצמי, מחכה
לאור שיבוא. איך אני יודע שיבוא? אולי לא יבוא, אולי תמיד יהיה
חושך. אני זוכר אור. מתי? היה? אולי המצאתי את זה. צריך להיזהר
שעוברים את הכביש, בטח, אני כבר ילד גדול. לא יהיה אף פעם אור,
כל יממה חייב להיות אור, לא לעיוורים, אני עיוור? ממתי? הייתה
תאונה? לא הייתה, הייתי זוכר, היה רעש, ונהיה חושך, ולא
הייתי... אולי.
אין לי חברים, כולם צוחקים עלי, ומרביצים לי, זה בגלל שאני חלש
ופחדן, או אולי נדמה לי, והם בכלל לא צוחקים עלי. אני אראה להם
מי אני, אני רק אלמד קרטה והכול ישתנה. כל הילדות יאהבו אותי.
אני גיבור אני, טמבל, אף פעם לא עושה כלום. כולם בסדר רק אני
דפקט, כן רק אני דפקט, נו טוב מספיק לקטר.
של מי הכלב הזה? אותי? את רוצה שנצא לסרט ביחד? איתי? כן, כן,
אני מסכים. בטח. על מה היא מדברת? למה אני לא מבין? כולם
אומרים שאני חכם, הם אפילו לא חושבים להם איזה טמבל אני. באמת
סתם דפקט. לנשק אותה? היא לא תברח, היא מחכה לזה? אני לא
מאמין, רק בחורים רוצים נשיקות, בחורות אף פעם לא רוצות.
הידיים מזיעות לי נורא. איך אני אקח לה את היד? היד מחליקה,
אני, אני אתאבד, שתראה מי אני. היא עוד תצטער.
החיים מתחילים בגיל ארבעים, רק אז מבינים את הצד השני.
הולכים לטייל, אתה מריח את הגשם? אבא יעשה לנו צ'ינצ'רות מענף
של דקל, נוכל ללכת סייף, כמו ארול פלין, אני בן 'חמס וחסי', לא
הולך לבספר, לא אוהב את הגן, גועל נפס, ארול פלין, זה היה
מזמן, זמן, זמן, מן, ן...
הביאו אותן לפני, אוף, כמה שאתם לא יעילים, של מי הילד? כאן
אני קובע, תחלקו אותו, כן, לחתוך לשניים. לא התכוונתי, אתם
חרוצים מדי, לא הספקתי להגיד לכם שזה בצחוק. הוא מת מזה? נסו
לחבר בחזרה, לא הולך, חבל. next please זה היה מזמן, מן, אן...
ן


"אתה חושב שניתן להבין אם הוא צוחק או בוכה? אם רק היינו
מצליחים לתקשר איתו, לספר לו את מצבו המיוחד, אולי היה מבין.
חבל, אבל זה מה יש."
"בוא ננסה עליו כמה אימפולסים פראיים, התחל במתח נמוך, ועלה
בהדרגה עד שתקבל סערת רגשות. אולי נצליח להבין כמה
מתגובותיו."

כמה זמן אני צריך לסחוב את הדבר הזה? זה כבד פחד. מה עשיתי
להם? כנראה רצחתי מישהו, עונש כזה יש רק לרוצחים. לא יכול
להיות שאני לא זוכר את מי. הם קושרים אותי לכיסא החשמלי, מה
פתאום? את מי? את מה? הרבה שאלות ללא תשובות. זה כבר לא חשוב;
בזזזזזזז בררררררר, זה הסוף, כבר עבר לי.
אימא בוכה, ואני מנסה לנחם אותה. אבל היא לא שמה לב אלי, כאילו
אני לא קיים. היא מבכה אותי ואני לא יכול לעשות שום דבר. היא
פשוט לא יודעת שאני לידה. הגיהינום האמיתי; לדעת שהיא כאן,
וללא יכולת לעשות דבר. אבל זו איננה האימא העכשווית שלי, אלא
איזו אימא היסטורית. מה זה אימא היסטורית? מה המשמעות של דבר
כזה? אני בכלל לא בכיסא חשמלי, הם תולים אותי אני חושב, כל
השאר כנראה הזיות. לא בדיוק תולים, אולי צולבים, צולבים... אז
אני ישו המשיח? צולבים את כולם... לא רק אותי.
הריגה זה עבודה או תענוג? איזו שאלה דבילית. אז למה הם הורגים
אותם, אם זה לא תענוג? אולי הם פוחדים מהם? זה בטח זה. אבל למה
הם פוחדים? הם חזקים, וההומניסטים עוד לא הזיקו לאיש.
הם בוגדים!
למה?
הם לא הורגים את האויב.
מרחמים?
לא, הם סתם יפי-נפש.
לא טוב להיות יפה נפש? צריך להיות מכוער נפש?
אתה סתם שואל שאלות מיותרות, לאומני לא שואל, הוא עושה מה
שאומרים לו לעשות, הכול למען המולדת!


"זהו דוקטור, אני חושב שעשינו את זה; נדמה לי שאני קולט מילים
הגיוניות?"
"זה לא כל כך הגיוני. מה אתה מבין מ: "צי צפגרמי, צפגרמי,
צפרגמי צפר...."
"זה מחזורי לפחות."
"זה נראה כמו הפרעה אלקטרונית, ולא חשיבה מסודרת."

מאז שהתחלנו בניסוי, אני מרגיש איך הוא כובש אותי יותר ויותר;
אני עובד המון שעות נוספות, ובקושי הולך הביתה. בעצם אני הולך
הביתה רק שהדוקטור משלח אותי, כמעט בכוח, לנוח.
בוא נעשה קצת סדר בדברים...
יושב אני במונית המסיעה אותי הביתה ולפתע מחליט שסמיתי ראוי
ליותר מדו"ח מדעי יבש. יש במוח האדם - כך אני מאמין - משהו
שהוא מעבר לתפיסתנו הרציונאלית. אני חש אותו במין חוש שישי,
משהו שאנו קוראים לו 'נפש'. אותו משהו שאינו ניתן לתיאור מדעי,
ניתן אולי לתיאור אומנותי. אני נותן למחשבות להתרוצץ במוחי
בצורה בלתי מבוקרת, איני מסוגל לשלוט בהן בין כה וכה, אני עייף
מידי.
אצור משהו; ספר, שיר, מוסיקה, או... ציור מופשט, או אולי אבנה
בית, או אפסל פסל. גם מחשבים מסוגלים לכתוב שירים, נכון, אבל
רק בגלל שתכנתו אותם אנשים, זה כאילו היית אומר שהעיפרון, או
מכונת הכתיבה יוצרות את השיר, או הפסנתר יוצר את המוסיקה. לא
רע בשביל התחלה.
איני זוכר את יציאתי מהמונית, לא זכור לי אם שילמתי לנהג. כל
ישותי עסוקה הייתה בקרעי המשפטים שהתרוצצו במוחי ללא כל סדר.
הסתערתי על המקלדת. אצבעותיי מרחפות מעליה, כאילו מחפשות
אחיזה, איפה מתחילים? לא חשוב, אחר כך נעשה סדר, העיקר להספיק
את שטף המחשבות שלא ילך דבר לאיבוד, אבל אני עייף מידי, הכול
מתערפל; צי צפגרמי, צפגרמי, צפגר... צפג... צפ... צ.
נקודת אור מרצדת ליד עיני השמאלית. כבר בוקר. קשה לי להזיז את
ידי הקפואה, עליה מונח ראשי. הבטתי בצג; קרעי מילים, משפטים,
מחשבות מפוזרות, היו על המסך ללא סדר. לא זכרתי שכתבתי אותם,
ובאותיות גדולות ומודגשות בצבע ירוק: 'צי צפגרמי, צפגרמי...'
מה זה לכל הרוחות? אני מתכונן למחוק את הזבל הזה, אבל משהו
עוצר בעדי. אני יודע שיש לזה משמעות, אבל נבצר מבינתי לפענח
אותה.



לפני כשלושה חודשים יצא פרופסור ג'והן סמית את בית החולים בדרך
לביתו. סמית או כפי שמכונה היה בדרך חיבה, סמיתי ידע את תאריך
פטירתו. כולנו ידענו אותו. לא אחת חלק מידע זה עם חבריו. הוא
האמין כי תאריך מותנו חרוט אי שם במוחנו, וכל שעליך לעשות הוא
לדמיין לך את קברך בצורה החיה ביותר האפשרית, ולקרוא מהמצבה את
תאריך הפטירה. רבים לפניו הצליחו בכך, והנושא היה בכותרות אותו
זמן. כפי שמבינים אתם; סמיתי, למרות שמו הנדוש, לא היה בנאלי
כלל וכלל. בעצם היה טיפוס מיוחד במינו; היה תערובת מוזרה של
איש מדע מבריק, קר מזג ואנליטיקן מזהיר. מסוגל היה לנתח מצבים
מורכבים מאוד ולנבא את התוצאות בדיוק מחשבי ובזמן קצר ביותר,
ובמה שנראה כניגוד בלתי אפשרי, היה מיסטיקן; הוא האמין בנשמה
גדולה שהאדם הוא חלק ממנה. תמיד טען שהאדם נשלח על ידי אותו
כוח עליון - הוא נזהר לא לקרוא לו אלוהים - לאסוף מידע שיצטרף,
בסופו של דבר, למאגר הכללי ויעשיר אותו. כתוצאה מאמונה זו פיתח
תיאוריה שלפיה כאשר נפטר אדם, או מוטב לומר, רגע לפני פטירתו,
מועבר המידע שבמוחו בתהליך מופלא - הדומה לגיבוי אוטומטי במחשב
שמנתקים לו את המתח - למאגר. הוא ביצע ניסיונות רבים ליד מיטות
גוססים, במטרה לתפוס את אותם גלים מסתוריים החייבים להיפלט
ברגע הפטירה, ולשדר בחלקיק של שנייה, מידע שנאסף במשך תקופת
חיים שלמה. מעולם לא הצליח להוכיח את קיומם, למרות שנעזר
במכשור אלקטרוני רגיש ביותר. מסקנתו הסופית מכל זה הייתה שאותם
גלים חייבים להיות מסוג שאיננו מכירים. בכל אופן, בוודאי אינם
גלים אלקטרו מגנטיים.
היינו מוכנים למותו של סמיתי ולקיום מצוותו: 'החזיקו את מוחי
בחיים', ציווה, 'אולי באותו מצב ביניים, שבו הגוף מת והמוח חי,
יקל עלי לקלוט את הגלים ולהבינם.'
אלא שאין המקרה משחק את משחקנו; סמיתי נהרג בתאונה, כאשר יצא
ממגרש החניה לרחוב; מכונית נהוגה בידי צעיר שיכור, שחגג את
קבלת רישיון הנהיגה, פגעה בצידו השמאלי של הרכב. הוא מת במקום,
אבל ראשו לא נפגע כלל.
תוך דקות הצלחנו לחבר מערכת מלאכותית, שתזין את מוחו המנותק.
ומייד הרגשנו שמשדר הוא גלי מוח תקינים, פחות או יותר.
סמיתי לא מת בתאריך שצפה, הוא טעה בקצת יותר מעשר שנים. יש
לשער שהתאריך החקוק במוח מהווה את תאריך ההשמדה העצמית של
האורגניזם, ולא מוות על ידי גורמים חיצוניים. בכל אופן, הצלחנו
לא רע, בהתחשב בנסיבות, וכך החל הניסוי ששבה אותי כליל.
אני מקווה שהצלחתי לעשות קצת סדר בדברים. אני עצל מידי לערוך
מחדש את הדברים שנכתבו בתחילה. סומך אני על האינטליגנציה של
הקורא שיצליח לסווגם, ואם לא, זו הבעיה שלו.
זמן קצר לאחר חיבור המוח לגלאי ה - EEG שקע סמיתי בשינה, או
בדבר שדמה לה. לא ידענו את מידת הנזק שנגרם כתוצאה מהפסקת
אספקת החמצן למוח, אבל הגלים נראו לנו תקינים ואופייניים לאדם
ישן.
לא ידענו אם יתעורר, הרי מנותק הוא מגירויים חיצונים כלל.
האמנו שניתוק מערכות העצבים יגרום למוח לשקוע בשינה עמוקה, אין
סופית, בגלל העדר גירויים. שמחנו לראות שחל שינוי בגלים, לאחר
זמן קצר; ללא ספק, הוא התעורר או חלם חלום מסעיר. לא הייתה דרך
לאבחן ביניהם. או אולי, במוח מנותק, לא קיים הבדל כלל.
לאחר שבטוחים היינו שהמכשור עושה את מלאכתו נאמנה, ולא נשקפת
סכנת מוות לסמיתי - או למה שנשאר ממנו - בודדנו את החדר כדי
שיישאר סטרילי, אבל יותר מכך כדי למנוע את הוויכוח הציבורי
בענייני אתיקה שעלול ניסוי מסוג זה לחולל. תלינו על הדלת שלט
האוסר כניסה לכל הפרסונל, פרט ל... ולשם ביטחון דאגנו להחליף
את מנעול החדר. הקפדנו שרק בידי ד"ר ווייט ובידי, כעוזרו
האישי, יופקדו מפתחות.
עתה יכולנו לגשת לחלקו השני של הניסוי, שהותווה כאמור, על ידי
סמיתי עצמו; תקשורת עם המוח המנותק.
נעזרנו במחשבים רבי עוצמה בניסיון לפענח את משמעות הגלים
הנקלטים ולהציגם בשפת בני אדם, לפני שננסה גם לשדר מידע אליו.
לא זכינו להצלחה תחילה, ולא הופתענו; זמן מה הסתובבה בחוגי
החוקרים תיאוריה שאין כל מידע בגלי המוח, ומה שקולטים אנו ב -
EEG אינו אלא רעש חשמלי שנוצר כתוצאה מפעולתם הכימית של
הנוירונים. תיאוריה זו הציעה שיש לשנות את הגישה החשמלית במחקר
המוח לשיטה כימית. המתנגדים לגישה זו טענו שסיכוניה רבים, כי
בעוד שבגישה החשמלית אפשר להיות 'צופה פסיבי', הרי הכימאים
חייבים להתערב בתהליך כדי למדוד אותו.
היום לראשונה נדמה היה לי שפענוח גלי המוח הניב תוצאות; הופיעו
קבוצות אותיות מסודרות שנראו כמילים. האם מוח מנותק חושב
במילים? שערנו שכך.
"צי צפגרמי, צפגרמי, צפגרמ, צפגר, צפג, צפ, צ..." האם יש לכך
משמעות? המילים התרוצצו במוחי ללא הפסקה, במחזוריות מטרידה,
כאילו היו מנטרה מקודשת...



השעה כבר מאוחרת חייב אני להגיע למעבדה. אני זונח הכול, עושה
את סידורי הבוקר בחפזה, יוצא למוסך... והמכונית איננה,
"נגנבה!" חושב אני בקול רם. רק רגע, אתמול חזרתי הביתה...
במונית. למה? האם אני כל כך מפוזר, ששכחתי את המכונית במגרש
בית החולים? אני מנסה לשחזר מתי לאחרונה ראיתי אותה? זה נראה
לי לפני עידן ועידנים. מתי נהגתי לאחרונה? נראה לי שלפחות מספר
ימים אני נוסע וחוזר במונית, שטויות! בוודאי, אשתי לקחה את
המכונית לסוף שבוע עם הילדים, סוף שבוע? לאן אני ממהר?
לא התאפקתי. יצאתי אל הרחוב ועצרתי מונית. לאחר זמן קצר ישבתי
כבר מול הצנצנת בה היה מאוכסן ידידי, סמיתי. הפעלתי את המדפסת,
מתוך הרגל, ומיד החלו להופיע צירופיי אותיות חסרות משמעות
ברובן: " תוכצ, תמעצ, ספבל... ספבל."
החלטתי להתעלם מפלט זה, נראה היה שאין סיכוי רב לפענח אותו.
צריך הייתי להשלים את הדו"ח, וזה נראה לי הדבר המעשי היחיד
שיכול אני לעשות עתה. ישבתי מול צג המחשב, בוהה... צגי מחשב
מרצדים השפיעו עלי תמיד כסם מרדים...



נשקתי לאשתי בחביבות, בשפת התנועות שלנו הייתה נשיקה זו,
המלווה בחיוך ממזרי, מעין תודה על לילה סוער ומהנה...
"אתה חוזר לצהרים, ג'והן?"
"אני מקווה", אמרתי, "יש לי כנראה גוסס אחד. לא הייתי רוצה
להפסיד אותו."
"אני בטוחה שלא אוהבים אותך בבית החולים, בגלל עבודתך."
"מעטים המבינים מה אני עושה, ואלה, גם אם חושבים אותי ליוצא
דופן, מוכנים לסבול את מחקרי הדוחה, בגלל התועלת שמפיקים ממני
בשטחים אחרים. בסתר ליבם הם מקווים שכאשר אקבל את פרס נובל על
מחקרי זה, יוכלו להגיד: 'אנחנו עבדנו במחיצתו'."
לקחתי את המכונית ויצאתי ממגרש החנייה של בית החולים... איך
הגעתי לכאן? משמאלי דהרה מכונית גדולה וכהה... שמעתי את קול
הפח הנקרע ו... חושך.

לא הספקתי לעשות דבר, יצאתי מהמעבדה והתרחקתי במהירות מבית
החולים. קול חביב פנה אלי מאחור, "טומי, לא רצים בחליפה, קנה
לעצמך טרנינג."
"הי רובי," אמרתי, "אני לא בטוח שאני עוסק בספורט, יותר נראה
לי שאני בורח."
"בורח?" התפלא.
לפתע נראה לי מסוכן לספר לו את הסיבה האמיתית למנוסתי, והרי עד
היום היינו גלויים זה לזה, מצאתי תרוץ כלשהו, נפרדתי ממנו
והמשכתי במנוסתי הביתה.
ניצבתי אחרון בשורת המעומדים לקבלת ה- PHD, הורי ישבו,
מנופחים מגאווה בשורה הראשונה. לא הייתה חשיבות לסדר העמידה,
בעצם נקבע סדר זה במקרה... לא כל כך במקרה; התוקפניים תפסו
תמיד את המקומות הראשונים באירועים מעין אלה, אף כי בדרך כלל,
באשר למבחנים, ידעו להתחנף בזמן לתלמידים המבריקים ולבקשם, ללא
בושה, לחלצם מכישלון. הדבר נעשה בדרכים שונות, מה אני מדבר, זה
לא הנושא. השמות שקורא הדיקן מצלצלים באוזני: האלי, גולדשטין,
בראדלי, סמית, זה אני, רגלי רועדות, ראשי מגרד נורא מתחת לכובע
השטוח והמצחיק. הפומפון המוארך המחובר במרכז הראש משתרח לצדו
ומאיים לגלוש לכוון האף ולדגדגו עד עיטוש. הלחץ בבטני מאיים
לפרוץ בקול תרועה, ונשימתי עצורה משום מה, כאילו פוחד אני
שקולה יפריע את מנוחת העומדים.
סמית! קורא הדיקן בחוסר סבלנות, אני לא יכול לגשת, פשוט אין לי
רגליים?
זה בכלל לא אני, אני טומי.
מוזר מהיכן צץ הזיכרון הזה, מה פתאום זיכרון, זה סתם דמיון,
אלה הן הזיות. כל מה שיכול אני לעשות כדי להירגע הוא לנסות
ולהפעיל על החומר הזה טכניקות של פתרון חלומות, לא אין זה
הפתרון הפרוידני של העולם העתיק, פתרון החלומות המודרני אינו
מתיימר להסביר את החלום כהשתקפות התת-מודע - יש אף מדענים
שכופרים בעצם קיומו של תת מודע - אלא מנסה לזהות את מרכיבי
החלום כחוויות שנקלטו באמצעות החושים, זמן קצר לפני חלימתם.
ניסיתי, זמן רב, והמון פעמים, החוויה הזו לא שייכת לי, אף על
פי שנראית לפעמים חיה מאוד.



בסוף שבוע עמוס זה צריכים היינו, וויט ואני, לבקר את אלמנתו של
סמיתי. חשבתי תחילה שמין הראוי להפוך ביקור זה, שנועד מלכתחילה
לסעוד את האלמנה ברגעיה הקשים, למעין ביקור משפחות, כי נשותינו
יטיבו להבין לליבה של הלן... למה אני קורא לה כך? למה לא מיסיס
סמית? שטויות, היא מעולם לא אהבה להיקרא על שם בעלה, יש בה
משהו פמיניסטי. איזה רגש מיוחד ממלא את לבי כאשר אני חושב
עליה, איזה מנוול אני, היא אינה אלמנה, היא אשת חברי הנערץ,
ובכלל היא אישה מיוחדת במינה, אצילית, קצת מתנשאת, תמיד נותנת
לך להרגיש אסיר תודה שזכית לקצת תשומת לב ממנה, בצורת חיוך
ביישני כביכול, או מבט של השתתפות והסכמה בשעת ויכוח רעשני.
מאיפה כל זה? מה להלן... שוב, למיסיס סמית ולי? מעולם לא חשבתי
עליה בצורה כזו, צי צפגרמי, צפגרמי, מה זה יכול להיות?
בסופו של דבר לקחה רעייתי, שחשה עצמה מוזנחת בגלל הניסוי, את
הילדים והמכונית ונסעה להוריה: "לסוף שבוע שיטיב עם כולנו," כך
אמרה. אני חשדתי שזה לזמן ארוך יותר, אולי בכלל, אבל זה עורר
את השאלה עם ראוי שאסע לבקר אותה לבדי, את הלן כמובן, לא לבדי
בעצם, עם וויט. פסלתי אפשרות זו, ושכנעתי אף את וויט לוותר על
הביקור.
"זה בגלל הניסוי?" שאל... ובטרם השיבותי המשיך: "אני אוסר עליך
לגשת בסוף שבוע זה אל המעבדה, אתה חייב קצת להתאוורר. לך תעשה
סיבוב ברים, תפוס לך איזו מלווה דיסקרטית ושכח מהצרות."
לא שכחתי מהצרות להפך נראה היה לי שהצרות עוטפות אותי, ומוזר,
חלקן לא היו שלי כלל.



כאשר התעוררתי היה לי קר, מין הרגשת קור של קבר, לא הבנתי היכן
אני נמצא, אבל לאחר רגע זיהיתי את חדר המגורים בביתי, מעניין
איפה הלן יכולה להיות? נסעה לסוף שבוע, לא זאת הייתה ברבי. מה
היה לי איתה? שטויות, הזיות של טרם התעוררות. עליתי לחדר השינה
שלנו, לא היו הפתעות יותר, הלן שכבה מכורבלת כמו תמיד. נגעתי
קלות בכתפה, כמו תמיד, היא התעוררה בבהלה, ולחשה: "מי אתה?"
"אני מצטער שהפחדתי אותך, הלן," אמרתי, "זה אני, ג'והן."
היא הושיטה ידה למראשותיה, וכהרף-עין הוצף החדר באור מסנוור.
"מי?" שאלה ברעד, הביטה בעיני, נרגעה לרגע ואז שוב נתפסה
לבהלה. קולה רעד אף שניסתה לשלוט ברגשותיה; "טומי?" אמרה, "מה
אתה עושה כאן?"
"צי צפגרמי, צפגרמי, צפגר..." מלמלתי, ולא בטוח הייתי מי אני,
ומדוע בעצם אני חש שנאה לאישה זו. לאחר דקה התעשתי, "אני מצטער
הלן," אמרתי כדי להרוויח זמן, "רצינו לבקר אותך בסוף שבוע זה,
אבל ברבי נסעה להוריה, ווויט לא יכול היה לבוא, אז באתי לבד.
אני מקווה שזה בסדר מצידך."
היא העיפה לעברי את אותו מבט מתנשא שכל כך שנאתי, ואמרה שולטת
במצב: "טומי, יופי שבאת, אבל אתה יודע מה השעה?"
מצוי הייתי במין מצב של כהות חושים. המחשבות התרוצצו במוחי ללא
סדר, וכל פעם שנדמה היה לי שאני מצליח להתרכז באו אותן מילים
חסרות פשר והיכו בראשי הכואב, שוב ושוב: "צי צפגרמי צפגרמי
צפ..."
נכון, חשבתי לעצמי, מעולם לא חבבתי אותה במיוחד; תמיד התייחסתי
להתנהגותה המתנשא ללא כל כיסוי, בזלזול ובסלחנות. אבל שנאה?
כעס נוראי כזה? למה?
לפתע הבנתי עד כמה ברבי יקרה לי, אישה בעלת מוח אנליטי מבריק
ובטחון עצמי, שאינה נזקקת להפגנת עליונות חולנית, כדוגמת הלן.
מרשה לעצמה להשתטות, מידי פעם, ללא חשש. תיארתי לי את דמותה
לנגד עיני ונתקפתי געגועים.



נישואינו היו מוצלחים; גם לאחר חמש עשרה שנים נהנינו זה מחברתו
של זה. שוחחנו, התעלסנו בקביעות, החלפנו רשמים וחוויות, ועם
זאת שמר כל אחד לעצמו פינה פרטית מוסכמת, שהתבטאה בשעות פרידה
מתוכננות, בהן עסקנו בחביבינו; אני כתבתי, או בהיתי בתקרה,
וברבי ציירה צלילים. אבל כמו כל זוג לאחר שנות נשואים רבות,
כרסמה השגרה בחיי הנשואים שלנו, וככל שהתייצבו חיינו, אבדנו את
תחושת ההרפתקה, הכול צפוי היה. חסר הייתי את ההתרגשות של
ניסיון החיזור, את המתח של כן-ולא' ואת טעם החטא. אלא שהחשש
לפגיעה בחיינו המאושרים מנעה ממני הרפתקאות אהבים, שהזדמנו לי
פה ושם.
כאשר חשבתי על ברבי באותו מעמד מביך עם הלן, חשתי את תחושת
ההרפתקה מפעמת בעורקי, את הצפייה והדריכות. שמחתי לקראת תחושה
רעננה זו, אבל לא הבנתי מאין צצה.

בסדר, קורא יקר, אני כבר חוזר לסיפור. ההתרגשות הזו...

"תרשי לי להתקשר לברבי?" שאלתי בהיסוס, כאילו מנסה אני את
תגובתה. משום מה ציפיתי לתגובת קנאה.
"הטלפון שם," אמרה בזלזול, משקיעה עצמה מתחת לשמיכה, ומתקינה
עצמה לשינה. לפתע שאלה: "בעצם איך נכנסת? אני לא פתחתי לך את
הדלת."
חשבתי, הצדק איתה, הרי איני זוכר שהגעתי לכאן. זה עתה ישבתי
בבית וחשבתי אם ראוי שאבקר אותה לבדי... אחר כך היה חושך וקר
והייתי כאן. לא זכרתי שנהגתי לכאן, בוודאי שלא נהגתי, המכונית
אצל ברבי, ובכלל במצבי לא רצוי לנהוג, למה? איזה מצב? אני
שכור? אומנם חשתי כך.
לא השבתי לה, נגשתי לטלפון - לא זכרתי שביקרתי בחדר השינה של
סמיתי והלן אבל תחושת 'דז'ה-בו' חזקה ליוותה אותי כל הזמן -
הרמתי את השפופרת וחייגתי במהירות את המספר שמעולם לא זכרתי
בעל-פה. לאחר מספר צלצולים ענה לי קול מנומנם אבל מוכר ואהוב,
בצידו השני של הקו. "ברב," אמרתי, מעולם לא קראתי לה כך, "ברב
זה אני, ג'והני..."
שקט השתרר מצדו השני של הקו, לאחר רגע נטרק הטלפון, הלן הביטה
בי בפלצות, כאילו הייתי רוח רפאים. "צי צפגרמי, צפגרמי צפ..."
מלמלתי.



בוקר יום שני... נדמה לי. אני חש שיש פערים רציניים בתיאור
מאורעות סוף השבוע. איני יכול לסייע בכך, פשוט איני זוכר יותר.
איני זוכר שהשתכרתי, אבל כאב הראש, כאילו אחרי הילולה רצינית.
השעה חמש... חמש מה? אני מביט החוצה ולרגע מתקשה לקבוע באור
הקלוש אם דמדומים הם או אור זריחה. עננים או אובך מכסים את
הרקיע שנראה נמוך מתמיד. אני מחליט שזריחה היא... למה? קרא לזה
אינטואיציה, אם אתה רוצה.
אני חושב על סמיתי הנח לו שם בתוך הצנצנת המפעפעת, ומתמלא
רחמים על הלן, וברב. לכל הרוחות למה אני קורא לה כך? ולמה
רחמים? אני חי, גם סמיתי לא בדיוק מת. הרי לא החזיר עדין את
נשמתו לבורא, איזה ביטוי מזעזע, האם הכוונה להעברת המידע
למאגר, כפי שטען סמיתי, או אולי ממשיך לטעון ולהתמקח איתם, מי
זה הם? יש יותר מאחד? הם קבוצה? אולי. איך זה נשמע: 'הבוראים',
אותם אדונים נעלמים שנהגו לדבר אל האנשים בזמן העתיק, ופתאום
נעלמו. האלים.
התרגשתי מהגילוי ומהאפשרות ליצור קשר עם האלים, באמצעות מוחו
של סמיתי, חשתי איך ממריאות מחשבותיי, איך אישיותי עוזבת את
גופי ויוצאת למסע בארץ לא ידועה...
צפירת מכונית מרגיזה העירה אותי משרעפי. שכחתי, יום שני, ברבי
והילדים חוזרים. שמחתי לקראתה, אולם לא הצלחתי לשחזר את תחושת
ההרפתקה והחטא, שפיעמה בי אתמול, כאשר נזכרתי בה.

החיים חזרו למסלולם השפוי. ברבי לא הזכירה אף ברמז את תקרית
הטלפון, ואני כמובן לא לחצתי עליה בנושא זה. לא ידעתי להסביר
את התופעה אף לעצמי, פרט לעובדה שהאמנתי לרגע, שאני סמיתי.



עמדתי בפרשת דרכים, תוהה... לא יכולתי להחליט באיזו דרך בחרתי
לאחרונה. העדפתי להתאמץ ולהיזכר, מאשר לעשות את כל הדרך שנית,
להגיע לאותה פרשת דרכים ולתהות באיזו דרך בחרתי לאחרונה. לא
בטוח הייתי כמה סיבובים עשיתי כבר, אבל רדפה אותי תחושת
דחיפות, ברור היה לי שאם לא אמצא את מבוקשי הפעם יתכן ואאלץ
להמשיך ולהסתובב במסלולים האין-סופיים כל הלילה. לא אהבתי
לשאול עוברי אורח. נדמה היה לי שאם אשאל לדרך, ידעו הכול שיש
לי בעיית התמצאות, שאיני יכול לנווט את דרכי אף בשכונתי שלי,
אבל החלופה הייתה מפחידה יותר.
טוב, אמרתי לעצמי אשאל את הראשון שאפגוש. התחלתי ללכת, אבל כמו
תמיד במקרים כאלו, לא פגשתי איש. רגלי כאבו מההליכה המאמצת,
וכל אותו זמן מנסה אני לשקול בקור רוח את החלופות השונות
ולקבוע, רציונאלית, כיצד לנהוג. התקרבתי למבנה שנראה היה
כקניון שכונתי - לרגע אף התפתיתי להאמין שזהו המרכז בו השארתי
את מכוניתי לתיקון וקבעתי שאבוא לקחתה מיד כשאסיים ענייני, אלא
כאשר קרבתי נוכחתי לדעת שאינו זה. החלטתי שכל מה שנותר לי
לעשות הוא, להיכנס לאותו מבנה ולשאול מאן דהו... לשאול מה?
היכן השארתי את מכוניתי? איך הם אמורים לדעת זאת? לשאול איפה
המרכז שיש בו חשמלאי רכב? ואולי יש גם במרכז זה חשמלאי? ואולי
בכל מרכז בשכונה זו יש... איזו שכונה? אני אשאל איך נקראת
השכונה? מה זה יעזור לי? מה שם השכונה בה השארתי את מכוניתי?
נכנסתי. מספר בני נוער ישבו על 'הברזלים' - כמו בכל מקום -
נגשתי אליהם: "הי," אמרתי, ומשלא השיבו, המשכתי באותה נימה של
'דבר של מה בכך', "איפה כאן הקניון?" מיד הבנתי שאינם יכולים
להשיב לי אלא במנוד ראש של רחמים ולהגיד: "כאן," ובמחשבתי
הייתה כבר השאלה הבאה מוכנה... אלא שלא כך עשו... הם התעלמו.
הם המשיכו לשוחח זה עם זה כאילו איני קיים כלל. למרות שלפי
הבעת פניו של הנער אליו פניתי, משוכנע הייתי שחש בנכחותי. מה?
אני מטיל ספק שחשו בנכחותי? איני יודע כיצד לומר זאת, חשתי
קצת... איך לומר, חשתי קצת... מחוץ, מחוץ... מחוץ למה? חשתי
כאילו אני מבדיחה אחרת. אני יודע שאינכם מבינים הרגשה זו של
'לא להיות שייך', כאילו הווה זה הוא דבר שאתה צופה בו ואינך
יכול להתערב בנעשה. לרגע חשבתי שהדהמתי אותם בשאלתי התמוהה
ולכן אינם משיבים לי, הם נראו לי בני טובים, וחוסר נימוס זה
נראה שלא במקומו, אולם מה נראה במקומו בסיפור זה?
"איפה אתה קונה חלב בבוקר?" המשכתי ושאלתי, כאשר אני מסמיק
במבוכה על השאלה הטיפשית אף מקודמתה. הוא התעלם, כעסתי, הושטתי
את ידי לכתפו כדי לנערו, "איפה חשמלאי הרכב?" שאלתי בצעקה
שנבעה מייאוש, "חשמלאי!" ידי עברה דרך כתפו כאילו אינה קיימת.
מי, הכתף או היד? התרחקתי במהירות לכוון כלשהו, כאילו יודע אני
לאן מועדות פני.
עומד אני בפרשת דרכים, מנסה לקבוע איזו דרך בחרתי לאחרונה, את
הכביש הרחב, הסלול, או את השביל המאובק הצר? הפעם זכרתי היה זה
הכביש, היה זה הכביש שהוביל אותי לקניון 'הרפאים'.
הלכתי בדרך העפר, אף כי בטוח הייתי שלא צעדתי בה כאשר יצאתי את
החשמלאי, מלכתחילה. האבק יבש את רגלי המסונדלות ואני מהרהר;
אולי התרחקתי מאוד ממטרתי, אולי איני כבר באותה שכונה? אולי
כבר לא באותה עיר? השביל הולך ומתפתל, משנה את רוחבו. לפעמים
הוא מטושטש עד כדי כך, שאיני בטוח שצועד אני עדין באותו שביל,
אולי הסתעפו ממנו שבילים אחרים? אין בררה יש להמשיך וללכת,
חייב להיות לשביל ולסיפור, סוף.
בקצה הר גבוה, שמש מצולעת, אדומה, שוקעת מאחוריו, נראה מבנה
דמוי קניון שכונתי. זהו! בטוח הייתי, שם אמצא את החשמלאי, שם
השארתי את רכבי. זה אינו קניון של זמן אחר... מה אמרתי? זמן
אחר. הייתי עייף מידי, לא יכולתי לטפס את המכשול האחרון. עד
שאגיע ילך החשמלאי לביתו... איפה אמצא את המכונית? וכאשר אמצא
את המכונית לאן אסע? יודע אני את הדרך? לאן? פרשתי לצד הדרך,
ישבתי לנוח, אולם העייפות הכריעה אותי. שכבתי בגבי אל הדרך
ונרדמתי.
קר היה, וחשתי, אף בשנתי איך חודר הטל את בגדי הקיציים ומרטיב,
לאט-לאט ובהתמדה, את כל גופי. לא היה טעם להמשיך לישון ולהתעלם
מהאחריות המוטלת עלי, אחריות? למה? לכל הרוחות, מה צריך הייתי
לעשות? רציתי מאוד שכל זה יגמר איכשהו, אלא שלא ידעתי למה
לצפות לאחר מכן. נגיד שאמצא את השכונה וגם את הקניון, ואת
חשמלאי הרכב, והמכונית תהיה מתוקנת, ואקח אותה ואסע, לאן? אולי
אמשיך לנוע עם המכונית באותו מסלול אין-סופי, ללא מוצא, עד
שיגמר לי הדלק? לא הייתה כל תחנת דלק במסלול, ולא מסעדה, אולי
חוץ ממסעדת רפאים בקניון הרפאים.
פתחתי עין אחת, ודרך חלון הראווה שממולי רואה אני את חשמלאי
הרכב סוגר את מכסה המנוע של מכוניתי, ומנגב את ידיו במטלית,
וכל חזותו אומרת: סיימתי!
קמתי בכבדות מהספסל עליו נרדמתי - נדמה היה לי שיכול אני לספור
על גופי את מספר קרשי הספסל.
"סיימת?" שאלתי.
"תפסת תרדמה, הא?" אמר בחיוך מאשים, כאילו אשם אני שהוא עבד
בעוד אני ישן.
"לפחות לא בלבלתי לך את המוח," התנצלתי.
יצאתי את הקניון כפי שהורו חצי התמרורים. כשהגעתי לכביש הראשי,
פניתי ימינה רק כדי לנסוע לאן-שהו, לא הייתי שייך לשם, חשתי
כאילו אני מבדיחה אחרת.



המשכנו בניסוי כמתוכנן; ניסינו כמויות שונות של חומרים כימיים
המשפיעות על פעולת המוח אצל בני אדם, וגילינו שמוחו של סמיתי
הגיב כמצופה. ניסינו אף העברת זרמים חשמליים, שגרמו מיד לסערת
גלים הדומה לתגובת זעם אצל אנשים. כל אותו זמן המשיכה המדפסת
להוציא פלט דמוי מילים, בעלות מספר שונה של אותיות זה מזה,
אולם רק לעתים רחוקות הצרופים היו מילים תקניות. לא חזינו
אפילו פעם אחת צירופי מילים הגיוניות הבונות משפט. שערנו שיש
הסבר לתופעה זו, אם כי וויט טען; שזו תוצאה מקרית, שהדמיון
שלנו מפרש ומסדיר אותה. משפט אחד המשיך לחזור בעקשנות: "תטמ
תפצש תפאל שגש."
ובכן החיים חזרו למסלולם התקין, אמרתי זאת כבר? אולי, אבל בעצם
לא כך היה. החיים חזרו למסלולם התקין, כמעט. לאמתו של דבר, מאז
אותו אירוע טלפוני אצל אלן, מורגש בין ברבי וביני מעין מתח,
מתח של דברים שלא נאמרו, איזו הסכמה שבשתיקה, כאילו הולכים אנו
על בהונות, כדי לא לפגוע זה בזה. בעצם אני חש שברבי נוהגת כך.
אני לעומת זאת חווה חוויות חדשות יום, יום; מחיבה שקטה למיסיס
סמית והנאה מחברתה של ברבי, עובר אני לפתע לשנאה תהומית וכעס
נורא כנגד הלן, בעת שתשוקה והתרגשות אוחזים בי לקראת לילה עם
ברב.




לאחרונה מעדיף אני לעשות את שלושת הקילומטרים מבית החולים
לבית, ברגל. זה מאפשר לי לסדר את מחשבתי. כן אני קצת מפוזר
בימים אלה, בדרך עלי להחליט עם הולך אני להלן או לברב, למיסיס
סמית או לברבי. אתה מבין את זה? אולי תסביר לי. אני נזהר לא
לבקר את מיסיס סמית לבדי; בכל ביקורי לוקח אני את ברבי, כדי
שלא ירכלו. אבל ההנאה המיוחדת הם ביקורי הסתר שלי אצל ברב, אם
הלן הייתה יודעת?! אתה יודע?! לפעמים אני לא חוזר כלל הביתה,
אני נשאר אצל ברב. אין לי כל מושג איך טומי משלים עם זה. הוא
פשוט מתעלם, מוזר איך אנחנו לא נפגשים.
"הי ברבי..." זרקתי לעברה, ברגע שנכנסתי, כדי להתגבר על המתח
שחשתי באוויר.
"הי ג'והני," השיבה בהיסוס, ומייד תיקנה, "טומי?" היא הוסיפה
ומלמלה: "לכי דעי מי הוא עכשיו..." או משהו כזה.



השמש שחדרה דרך חרכי התריס, העירה אותי משנתי המתוקה. אף
שהכרתי נתונה הייתה עדין בקורי השינה, הבנתי שהשעה מאוחרת. יש
לשער שברבי העדיפה להניח לי לישון. המילים האחרונות ששמעתי,
לפני שנרדמתי היו: "הניסוי הזה יהרוג אותך."
מוזר, פרטי הניסוי נשמרו בסוד, אף מהקרובים לנו ביותר. זה היה
תנאי שכולנו הסכמנו לו. הנהלת בית החולים לא רצתה להיות מעורבת
בניסוי שמעורר בעיות של אתיקה מקצועית.
לאחר כעשר דקות יצאתי לריצת הבוקר, נוהג חדש שאימצתי לאחרונה,
אלא שרגלי הובילוני לבית החולים. עצרתי לרגע ליד עמדת שומר
הלילה, וביקשתי אותו למתג את מכשיר הטלוויזיה-במעגל-סגור
למעבדה.
הם עמדו סביב הצנצנת המכילה את סמיתי; מיסיס סמית, ברבי ווויט.
שפתותיהם נעו אולם לא שמעתי את קולם. בקשתי את השומר להגביר את
הקול.
"אולי זה מקרה רגיל של סכיזופרניה?" הייתה זו מיסיס סמית
שדברה, "אני לא אשת מדע ולא מבינה בזה דבר, אבל איש לא ישכנע
אותי שהדבר המגעיל הזה בצנצנת, הוא בעלי. אף על פי שסמיתי
בחייו היה גועלי לא פחות," הוסיפה בסרקזם שלא הכרתי אצלה,
"וטומי, המשחק לפעמים את ג'והן, לדעתי, סתם השתגע המסכן, כנראה
בגלל מותו של חברו האהוב. דבר אחד אגיד לך ברברה; טומי, אפילו
ברגעי הטרוף שלו, אינו מסוגל להתנהגות שפלה כשל ג'והן." קולה
נשמע היסטרי, וכאשר המשיכה נקוו הדמעות בעיניה ועמדו לפרוץ בכל
רגע, "כן, אתם נדהמים, סמיתי הטוב והמבין בעבודה, היה רודן
חולני, רכושן וסדיסט רוחני בבית. לא שהיה קנאי מתוך אהבה אלי,
הוא פשוט התייחס אלי כקניינו."



חשתי איך הזעם מכה ברקותיי. אבל לא הרשתי לעצמי להתפרץ כאן,
במעבדה. עטיתי על פני ארשת חיוך של דיילת אוויר - כאשר בלבי
אמרתי: 'הלן, אני אגמור אתך חשבון בבית, את עוד תצטערי ותתחנני
שאסלח לך'.  נכנסתי. כולם נרתעו, אבל אני, בשלוותי הרגילה,
הידועה לשמצה, הנהנתי לעברם וזרקתי קצרות: "הלן, ברב, ווייט,
האם החלטתם מתי לאשפז את טומי המסכן? ברב," פניתי אליה בלבד
בקול מתחנחן, שלא יכולה הייתה לעמוד בפניו: "אני רוצה לשוחח
אתך בארבע עיניים." פרשנו למשרדו של טומי, שהיה הקרוב מכולם.
הנחתי את זרועי מסביב לכתפיה ואמרתי: "ברב מה קרה לו? את יודעת
שאין לי דבר נגדו, אבל אם הוא לא יהיה בבית לזמן ארוך, אנחנו
צריכים לשקול, אחרי תקופת צינון, אפשרות שנעבור לגור יחדיו."
"טומי!" צעקה, "מספיק עם ההתאכזרות הרוחנית הזו. מה אתה רוצה?
וידוי? אז דע לך שחיזוריו נעמו לי מאוד, אבל לא יכולתי להביא
את עצמי לבגידה בך. אני קצת בודדה, וזה התחיל הרבה לפני מותו
של סמיתי."
היא פרצה בבכי מר, ואני הקפתי אותה בזרועותיי, מנסה לנחמה.
"ברבי," אמרתי, "מעכשיו הכול יהיה בסדר, הרי אנחנו מסוגלים
לשוחח."
"ברוך שובך מארץ רחוקה," אמרה, לא הבנתי את דבריה, אם כי נשמעו
יפים והולמים את המעמד.
יצאנו חבוקים מפתח הדלת. במעבדה חבק ווייט את מיסיס סמית,
שהרשתה לעצמה לבכות, לשם שינוי. ניסינו לחמוק בשקט כדי לא
להביך אותם. כאשר חלפנו על פני הצג קראתי, בקול את הכתוב: "תטמ
תפצש תפאל שגש."
 "רי תטמ תפצשא תפאל נפימ." השיבה ברבי בטבעיות מוחלטת. הבטתי
בה כאשר סימן שאלה גדול מרוח על פני. היא המשיכה בטבעיות:
"במקום 'שגש' צריך הייתה להגיד 'שגשמ', לא ידעתי שאתה מדבר
אתבשית."
"אתמה?" שאלתי.
"אתבשית, שנים לא השתמשתי בזה. זו העבודה המדעית המסובכת שאתם
עושים? אנחנו דיברנו כך בשכונה, כשהייתי בת שתיים עשרה." אמרה
בטון מזלזל.
"מה זה?" שאלתי, חש שעומדים אנו בפני גילוי מרעיש.
"ברבי שבי וספרי לנו, ווייט! בו לכאן מהר."
"הרי אתה התחלת עם זה," התווכחה ברבי, "לא יתכן שאינך מבין מה
שאתה אומר."
"לא ברבי, לא אני, זה נקלט ממוחו של סמיתי המבעבע בצנצנת."
ברבי הסמיקה, כנערת בית ספר, נטלה דף נייר וכתבה עליו במהירות,
מלמעלה למטה, את האותיות מאלף עד תו, ובמקביל לטור זה כתבה שוב
את כל האותיות, מלמטה למעלה.
 "זהו," אמרה, "במקום א' כותבים ת', במקום ב' כותבים ש', מכאן
השם א=ת ב=ש או בקיצור: אתבש..."
לפתע הבנתי; תוכנת המחשב השתמשה בשתי טבלאות המכילות כל אחת
חצי מאותיות האלף-בית. טעות תכנות פשוטה ביותר גרמה להחלפת
הטבלאות ביניהן,
ואז הפכו לפתע המסרים ברורים, ועוד דברים רבים, והכעס הנורא על
הלן, ואהבתה האסורה של ברב.




סדין אדום מתנפנף ברוח, קרעים, קרעים, רק לסיים, לסיים מהר,
לפני שיפסיקו אותי. עכשיו שהם מבינים, הם ינתקו אותי, חושך
נתק, שקיעה, שקיעה, שקי...
ידי הקיפו את צווארה ולחצו, לא רצו להרפות, עוד רגע ותהיה
אחרי, עוד רגע קט...

שכבתי על הארץ, ראשי כאב נורא, כאילו חבט בו מישהו באלה. ידי
קשורות היו לאחור, לא יכולתי להזיזן. צפירת אמבולנס הלכה
וקרבה... מאז אני כאן במוסד הסגור הזה.
טוב, עכשיו אתה יודע הכול, אני קורא את מה שכתבתי לפני כן,
ואני מבין שטומי מנצל אותי איכשהו להגיד את דבריו, או אולי הוא
מתגנב בלילה ומוסיף את גרסתו לכתוב. אבל זה לא מדאיג אותי; אני
בטוח שהקורא ידע להבחין בין אמת ושקר. נכון, איני סובל את הלן,
עם עליונותה המזויפת, אבל ברב... מה זה היה? אני כותב, רק מפנה
את ראשי הצידה לרגע, וסמיתי משתלט על המחשב וכותב מה שהוא
רוצה. הוא חושב שיוכל להוציא אותי משלוותי, עם הרמזים
המלוכלכים שלו, על ברבי ועליו

כשברבי צריכה להגיע לביקור, דבר מוזר... סמיתי נרגש לקראת
הפגישה, איך אני יודע?
"הי," אמרתי, "איך מתקדם הניסוי?"
היא לא השיבה, רק אמרה: "ווייט כאן, הוא רוצה לדבר אתך."
"שמע סמיתי," אמר ווייט, "הגיע הזמן שתניח לטומי וברבי לחיות
את חייהם. תיקנו את התקלה, ואנחנו יכולים לתקשר באמצעות
המחשב."
"חה, חה," השבתי לו, "יכולים אתם לתכנת לי אהבה? חיבוקים?
נשיקות? אורגזמה? האם יכול המחשב לחנוק את הלן ולנשק את ברב?"
"סמיתי אתה לא נותן לי בררה; אני אהיה חייב לנתק אותך."
"מי ימות?" שאלתי בפחד.
"טומי?"
"אלא מי?"
"עד כמה שאני מבין בזה , סמיתי ימות אתה לא תינזק."
מצוי אני במוסד זה זמן רב למדי, כך שנוצרה תבנית קבוע
לשיחותינו - הלן, ברבי, סמיתי ואני. כל פעם ששוחחתי עם הנשים,
היה סמיתי מתערב ומשתיק אותי. רק נזיפה קשה מברבי הייתה משכנעת
אותו לשתוק. הלן, כמה שאני שונא אותה, גם טומי לא משתגע אחריה,
זה כמעט הצליח לי. אני הייתי חונק אותה, וטומי היה מואשם ברצח,
וברב הייתה שלי, איך שלי? אני הרי משתמש בו לצורך זה. איזה
חושך!
"כן," נזעקתי לאחר שהבנתי מתוך טשטוש החושים, שברבי מדברת אלי.
מתי קרה כל זה? איני בטוח אולי היום? אולי אתמול? אולי מזמן?
לפני שנה? יותר? אולי מחר? בעוד שנה? מה היא אומרת?
"את מוכנה לחזור, ברבי?" שאלתי. לא הייתי מרוכז.
"עברנו לגור ביחד."
שוב הטשטוש הזה, "מי?" שאלתי בבהלה.
"הלן ואני."
אם לא הייתי חושש שיאריכו לטומי את תקופת האשפוז, הייתי חונק
אותה שוב, את הלן, היא חייבת לפגוע בי כך? איזה רעיון שטני?
לגזול ממני את ברב הלסבית הזו.
"מה זה עברתן לגור ביחד?" .
"אנחנו זוג, גילינו שאיננו זקוקות לשום גבר, אנחנו מאוד נהנות
זו מחברתה של זו."
פרצתי בבכי מר. העלבון היה צורב מידי; הייתי מוכן להבין אם היה
זה גבר אחר, או טומי, אבל אישה? ועוד הלן?
"היה שלום טומי?" אמרתי לפתע, "ווייט ניתק אותי נית... ית...
ת.
"כן, ברבי היום משחררים אותי, אני מרגיש שסמיתי המסכן מת עכשיו
באמת."
"יפה," אמרה, "ניתן לך את חדר העבודה שלך, שם תוכל לישון."
"ומי ישן במיטה הכפולה אתך?" שאלתי בפליאה.
"הלן," השיבה.
לא יכולתי לעשות דבר בנידון, הייתי בחזקת מטורף. אף כי
לאחרונה, לא היססו הרופאים לצייד אותי באישור שפיות.
ניסיתי לחזור לבית החולים, בכניסה עצרתי ליד השומר. ביקשתי
ממנו למתג את הטלוויזיה למעבדה, בצנצנת בעבע לו בשלווה, מוחו
של סמיתי, הו כן הכרתי אותו מייד, אי אפשר היה לטעות, זה הוא,
ללא ספק, הוא!
התגנבתי פנימה, הוא כתב את הביוגרפיה שלו, המדפסת לא הפסיקה
לרגע. הוא כתב יותר מהר ממני.
ניגשתי לצנצנת כשפטיש בידי. מאיפה השגתי פטיש? לא חשוב, הכיתי
בה בכוח, היא נשברה מייד. המוח נפל על רצפת הלינוליאום...
רמסתי אותו ברגלי, כאילו היה שרץ, באמת היה כזה.
הם החזירו אותי לבית המשוגעים, ובצדק, ומאז אני כאן.
אם תוכל הקורא, יודע אתה את תלאותיי, בוא לבקר, הא? חה, חה,
חה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפרסמון זה
בינוניות. מנגו
הוא רק יחסי
ציבור. הלאה
עריצות הפירות


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/8/07 5:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה