ואתה ניצב שם,מחכה שהרפה את מחוך ידיי מעל לגרונך השנוק.
ואתה לוחש את השתיקה,בתקווה ששרשרת המילים תתנגן לאוזניי,תהפנט
אותי ותגרום לנסיגדתי מחייך.
ואתה נושך את שפתי וגורם לדימומה בכדי שלא אוכל לשיר את
שירנו.
ואתה מכוון היטב ומזיק צרור חצי מתכת שפרצו את חומת מחשבותיי
ושברו אותן.
ואתה מושך ממני בכל כוחך את הזכות שלי לחיות.
ואתה שולח נשיקות המתמזגות לפגיון משוייף,ננעצות בעורי ונתפרות
בליבי-הן הישארו שם לתמיד.
ואתה מסכית לזעקותיי אך מפנה את מבטך כנגד גופתי החוורת,השרועה
על רצפות קרות ומחייך את חיוך הניצחון שלך.
ואתה טועם מהמוות המאיר לי פנים,שר שיר ערש,מתבונן בעיניי
הפקוחות,הבורקות והחסרות חיים,מניח את כף ידך החמה מעליהן
וסוגר אותן,לנצח.
ואתה...אתה מנציח את שמי על מצבת ליבך הבוגדני,חורט אותו שם
והוא ישאר כצלקת.הוא יצרוב מאהבתי אלייך לאורך כל חייך.
רציתי להשאר כזיכרון טוב אך נשארתי כצלקת עמוקה,כואבת ושותקת
אך אתה? אינך חש דבר.


רציתי להשאר כזיכרון טוב ונשארתי כצלקת עמוקה,כואבת ושותקת אך
אתה? אינך חש דבר.