אני עוברת במקרה מול המראה ונתקלת בפנים שלי.
לרגע מבורך, אני מצליחה לחבב את אותה דמות שנשקפת מולי ואפילו
מחייכת.
אני מודה לאל לו ולעצמי שהוא קיים, כי הרי הוא האחראי לסימפטיה
הזמנית שלי כלפי עצמי.
ואז אני נזכרת בהתקף האכילה שעדיין מכביד לי בבטן.
בלי לחשוב אני מוצאת עצמי מול האסלה, מכריחה הקאה משחררת, זה
לא קשה, רק למלא את הגוף במים, לדגדג את הגרון בעצם כלשהי
ולבהות באוכל גולש מהקיבה אל תוך האסלה.
ואני יודעת שתמים ונחוש ככל שהוא, הוא לא מוכן.
לי.
לאחריות שכרוכה בזה, לכבדות שעוטפת אותי תמידית.
אני יודעת שאם רק היה מבין את משמעות הדבר, היה בורח ואין לי
הכוח להסביר לו מי אני באמת.
אז אני אוכלת ומקיאה ומחייכת ובוכה והכול תלוי נשימה אחת שלו.

ואין לו מושג.