זה היה יום חמישי. אולי לא. מה שבטוח שזה היה סוף שבוע. אבל
אולי בעצם לא. הספרות העברית התחילה לגסוס ואלה שידעו לראות
יכלו להגיד בבירור שהיא כבר לא תצא מזה. מאז אותו היום כל
הדמויות נעשו שטוחות ונעלמו דברים כמו תחביר נכון ואחדות
העלילה. נעלמו גם מילים ישנות ויפות, כמו מדוכה או רהיטות.
ניחוח הפך לריח, מלנכולי הפך למבואס וחמלה נהייתה סתם רחמים,
שזה בכלל שם של נהג מונית.
היו עוד מעטים שלא איבדו תקווה וניסו להחיות אותה, אבל הם נראו
כמו בבואה מצחיקה של מה שהיה פעם דבר יפהפה. כשהתופעה פשתה -
כלומר, התרחבה - כולם כבר ידעו - הספרות העברית מתה!
היו כאלה שבכו בקול, היו כאלה שהזילו דמעה בסתר, היו כאלה
שדווקא שמחו ואמרו שהגיע הזמן להתחיל לספר בישראלית ולא
בעברית, אבל מה שהיה הכי עצוב ביום בו הספרות העברית מתה זה
שההספדים היו מעפנים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.