הצילו! תעזור לי בבקשה לברוח מפה.
אתה לא יודע מה הולך פה (או אולי כן). העיניים של כולם
מזוגגות, מחוסרות חיים ואלה שעוד יש להם חיות בעיניים נדחקים
לפינות וממלמלים לעצמם הזיות שאיש לא מבין או לא רוצה להבין,
וגם אלה בקרוב יכבו.
רק תתיר אותי מכתונת המשוגעים הזו ואני כבר אמצא את דרכי
החוצה.
תתיר אפילו רק יד אחת.
אני מבטיח שלא אברח, פשוט נמאס לי כבר לחבק את עצמי.
והתרופות, הוי, התרופות שאני לוקח פה כל יום משגעות אותי
(ואולי לכן הם נותנים לי תרופות - כדי שאני אשאר משוגע) אבל זה
מרגיע לקצת זמן.
הרופאים מתעצבנים עליי, אומרים ששוב אני לא שולט בעצמי. אני
שונא את המבטים המתנשאים שלהם, הם חושבים שהם יודעים, אבל בעצם
רק אני, רק אני יודע את האמת - הם, המשוגעים, חוזרים הביתה
ולוקחים תרופות ומכים את נשותיהם.
אני אף-פעם לא הכיתי
חוץ מאת עצמי
ואת זו שאהבה אותי.
אני לא יכול יותר.
והחיוכים פה. אין שום חיוך מקורי. הכול עייף, צהוב, חסר
שיניים.
מדי פעם יש איזו פיסת רגש אמתית, אבל גם היא נרמסת בידי
הרופאים.
אני לא משוגע!
בעצם כן.
אבל אני לא יכול לסבול יותר את בית המשוגעים הזה!
לפני כמה שבועות פגשתי פה בחורה.
אין הרבה שמסוגלות לאהוב את אהוב נפשן יותר מאת נפשן, לכן
אהבתי אותה, אבל בסוף התברר שגם אצלה הרצון הוא צורך, השמחה -
כורח וההקשבה - הרגל.
אתה לא יודע איך זה פה!
אף אחד לא מקשיב למה שהאחר אומר, נראה ששניים מנהלים דו שיח,
אבל כל אחד שקוע בעולם משלו. זה מדבר על פרחים וזה על גדרות
תיל מחושמלות.
פעם בשבוע יש שעת ריכוז וחברה שבה כולם נצמדים זה לזה, חוזרים
ואומרים "אני אוהב אותך, אני אוהב את עצמי", מתחבקים, מלקטים
פיסות של חמימות מפלסטיק אחד אצל השני.
לא שיש לי משהו נגד פלסטיק.
אנחנו אוכלים מפלסטיק. הם מפחדים שנשבור כלים יקרים.
מר  א'.
זה מקום נוראי למרות התרומות שאתה מדי פעם שולח,
עזור לי בבקשה לצאת מפה, כי רק אתה יכול.
בתודה,
חיים - מנהל בית החולים.