היה יום גשום, היה אפור וקר,
עוד יום חורפי מוכר,
סוף נובמבר, זמן רב כל כך עבר.
ובבית קברות, כולם לאט הלכו,
פרחים לא שכחו,
עלייך הם בכו. כמה הם בכו.
רק שתינו לא היינו בין כולם,
יום חורף, יום מושלם,
עם מטרייה הלכנו בגשם כדי לא להירטב,
עם מגפיים, כדי בשלוליות להשתובב,
ועם בגדים חמים שלנו כדי שיהיה לנו כיף,
וכמה שנהניתי, ככה זה כואב.
הרגעים הכי מאושרים, משאירים צלקות מתוקות
הם ציוני דרך בחיים, שלא ניתן לשכוח או למחוק.
וכל רגע אתך, קטנטנה, נראה כל כך רחוק
חרוט בלבי כל פרט מר וכל פרט מתוק.
חזרנו אל כולם, ואת ידי עזבת,
על האדמה שכבת,
השמש יצאה, הצהוב שכה אהבת.
פרחים לא יגידו, כמה כאב
של זיכרונות וגעגועים,
סתם ביום חורפי, השארת אצלי בלב.
נכתב לזכרה של גליה דיק ז"ל, חברתי הטובה ביותר,
שנפטרה ב-30 בנובמבר 2001, ביום חורפי שכזה. |
