ישבנו בבית קפה בעמק רפאים. מולו היה מקיאטו עם חלב סויה ומולי
שוקו על בסיס מקופלת. כדי להיכנס לאווירה הייתה לי סיגריה ביד
- אפילו שאני שונא עישון.
אין לי על מה לכתוב.
למה?
לא יודע. אני מרגיש שאני כבר חוזר על עצמי.
תכתוב משהו על הכיבוש.
העברתי כמה דפים בעיתון שהיה על השולחן.
די, נמאס. אפילו לכיבוש כבר נמאס מזה שכותבים עליו. חוץ מזה,
אני בעצמי גר בשכונה מעבר לקו הירוק. אז מה אני אגיד? הכיבוש
זה כמו איידס - למדנו לחיות אתו ומחפשים לטפל רק בסימפטומים.
הוא הנהן.  
אז תכתוב על הפער החברתי, הניצול, העוני.
זה די שחוק. ולא יעזור הרבה.
אולי תכתוב על הריקבון העירוני? על הניכור בחברה המודרנית?
לקחתי את המצית ליד ושיחקתי אתו.
עכשיו, כשאני כבר לא גר בתל אביב, זה פחות מעניין אותי.
אבדן התמימות וכאב ההתבגרות?
שאפתי עשן לריאות והשתעלתי. איזה טעם מגעיל שיש לזה.
כמה אפשר לכתוב על זה?
ומה עם לכתוב על בנות דוסיות ובעיקר על הפיזיונומיה שלהן?
שתיתי קצת מהשוקו ואז הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך עגום.
זה מה שמצפים שאני אכתוב.
מי?
לא יודע. אלה שמגיעים לדף שלי. שחושבים שהם מבינים אותי.
והם מבינים?
לקחתי עוד שאיפה דמיונית  מהסיגריה שביד. הבטתי איך החלק הנשרף
הולך ומתקרב לאיטו אל הפילטר.
אולי הבנות שביניהם.
אז למה שלא תכתוב על זה?
נשאתי ממנו עיניי ובתחנת האוטובוס שמולנו בדיוק ישבה חמודה אחת
עם משקפי שמש, חצאית ארוכה ושחורה, אגן ירכיים מלא, חולצה
מתוחה משדיים מלאים ושיער ארוך וגולש.
לכתוב על זה זה כמו לאונן.
נו, ואתה עושה את זה בערך חמש פעמים ביום. מה הבעיה?
מנוול, החזרתי אליו מבט וחייכתי. מעכתי את הבדל במאפרה
השקופה.
על האיי.די. די שלך אתה גם יכול לנסות להגיד משהו.
מה אני אכתוב, שאני משחק עם דברים תוך כדי שאני מדבר? שקשה לי
לשבת הרבה זמן בלי לזוז? שאני קורא ולפעמים צריך לחזור אחורה,
להיזכר בפרטים שקראתי?
אולי. אתה גם יכול לכתוב על הכדורים שאתה לוקח.
כבר עשיתי את זה. אתה יודע, גם אם אני אמצא על מה לכתוב, איפה
בדיוק יפרסמו את זה? מי יקרא?
אולי באתר הזה.
כן. איפה שיש לי בערך 10 מנויים, חמישה שלא קוראים כלום מה
שאני כותב וחמישה שלפעמים קוראים. חבורת זונות.
עכשיו בטוח לא יקראו אותך.
אז מה. חוץ מזה, זה כנראה מגיע לי.
התחלנו עם הרחמים העצמיים?
לא, באמת. אם אני בקושי כותב ולא מגיב בכמויות לאחרים, כנראה
שזה מה שמגיע לי.
אז מה יהיה?
לא יודע. כבר נמאס לי מהכול. מהכול!
הכול בסדר? שאלה המלצרית.
כן.
אתה רוצה להזמין?
אולי עוד מעט. אנחנו באמצע משהו.
אנחנו? היא הביטה לעבר הכיסא שמולי וחייכה במבוכה.
הוא היה ריק.
המאפרה גם הייתה ריקה.
הסתכלתי שוב על התחנה וגם היא הייתה ריקה. רק חתול אחד ישב
בה.
הכול בדמיון, כרגיל, מלמלתי לעצמי.
אוטובוס עבר ברחוב ומהחלון ראיתי את העלמה החסודה, מחזיקה
סידור קטן וממלמלת גם כן. אולי גם היא הייתה מדומיינת, אבל היא
נראתה נורא נורא חמודה.