ובאותו יום גיליתי את סוד האטום.

אנחנו כבר לא קוראים עיתונים כמו פעם. מאז שאני זוכר את עצמי,
ואני בדרך כלל לא זוכר הרבה, היינו מנויים ל"הארץ".  בשלב
מסויים אמא שלי דרשה לעשות מנוי גם על "ידיעות" שהשכנים לא
יחשבו שאנחנו שמאלנים. ואבא שלי תמיד היה אומר "אנחנו שמאלנים
תמי, מה אכפת לך שיחשבו שאנחנו כאלה?". ואז היה מתפתח הריב
המסורתי שבו אבא שלי פותח את החלונות שישמעו שהוא שמאלני ואמא
שלי סוגרת את הוילונות, אפילו שהיא יודעת שאפשר לשמוע דרכם,
שלא יחשבו שהיא גם.

פעם אמא שלי הייתה מכניסה את העיתון הביתה, היום גם את זה לא.
אין ילדים בבית שיקראו ובשביל בעלה השמאלני היא לא תרים. הוא
בתמורה, לא מוריד את הקרש של האסלה. וכמו בשיר, כשתשאל את אמא
שלי מה שלומה היא תמיד תגיד "אלו הם חיינו בזמן האחרון, יכול
להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון".

הריב האהוב עלינו בתור ילדים היה שאלת האטום. ולא אהבנו אותו
בגלל ביטחון המדינה או משהו פטריוטי כזה. פשוט נהנו לשמוע
ויכוח שבו אף אחד מהם לא יכול לטעון באופן מוחלט לצדקתו. אבא
היה אומר שהוא שרת בצבא ו"הוא יודע דברים שהיא לא נחשפה אליהם
מעולם". היא אומנם לא הייתה בצבא, אבל ידעה טוב מאוד שלמדינת
ישראל לא היה ולו  אינטרס קטן לשתף מכונאי מוסק בעניין
יכולותיה הגרעיניות.

כשהייתי קטן אבא שלי היה לוקח אותי לקניות או סתם לעיר
לסידורים, כדי לעזור לו לסחוב. כולנו ידענו שזו הדרך של אבא
לדבר איתנו והסידורים זה רק תירוץ. הוא היה טופח לי על השכם
ואומר " אז מה?" והייתי אומר "בסדר". ואז הוא היה אומר -
"תגיד מצויין! לא יכול להיות יותר טוב!" ואז הוא היה מסביר-
"אם תפגוש מישהו ברחוב ששונא אותך ותגיד שהכל מצויין, הוא
יתעצבן, כן? תפגוש מישהו ברחוב שאוהב אותך ותגיד שהכל מצויין,
הוא ישמח. אתה עוקב? (כן, כן)  ככה, לכאן ולכאן פגעת באויב
ושימחת אוהב." ואז הוא היה צוחק בצחוק כזה שבסוף קצת הופך
לשיעול בגלל כל הסיגריות שהוא מעשן. ורק מהפחד שהוא ימות לפני
שאני אספיק לספר לו, הייתי מספר לו הכל .

אמא שלי טוענת שהכל בלוף אחד גדול. "לקחו אינספור אנשים ושיתפו
אותם בסוד שלא קיים בידיעה שיפיצו אותו. הרי מי אם לא  ישראל
מכירה ישראלים, הם ירוצו לספר לכל מי שיוכלו וישביעו אותם- שלא
יספרו לאף אחד". ואבא שלי יגיד לה "תמר" , כי הוא קורא לה תמר
רק כשהוא מתעצבן באמת, "את באמת חושבת שמדינה תעסיק כל כך הרבה
אנשים במקצוע שהוא אך ורק שמירת סוד"? והיא תנסה להחזיר לו
ותגיד לו "שמואל" , ובכוונה לא תקרא לו שמוליק, "זה יותר זול
ובטח יותר פשוט מלפתח נשק גרעיני באמת". ואז הגבות שלה יתרוממו
כמו שהן תמיד מתרוממות כשהיא מרוצה, והוא יניד את הראש מצד
לצד, כאין מוצא,  בדיוק כמו שהוא עשה כשאחי הגדול סיפר לו שהוא
חוזר בתשובה.

כשהייתי קטן היה לנו כלב בשם קרטר. אבא שלי החליט לקרוא לכל
הכלבים שלנו על שם נשיאי ארצות הברית. ביל, היה על שם קלינטון,
לינק, היה על שם לינקולן, ניק על שם ניקסון  והרצל היה הכלב
הראשון שלנו מהנישואים הקודמים של אמא שלי. וכל פעם שהיה מגיע
כלב חדש- "למה לקרוא לכלב על שם נשיא זר? אין לנו  מספיק
מנהיגים פה?" ושניהם ידעו שהוא התעקש לקרוא להם בכל שם שיהיה
כמה שיותר שונה מהרצל שהזכיר לו את הבעל שלה לשעבר. ואם הם היו
שואלים אותנו, והם לא, בובי זה באמת שם נחמד לכלב.
ואם תשאלו אותנו, אותי ואת אחי,  לא נדע להגיד אם יש אטום או
אין. זה כמו לשאול ילד את מי אתה אוהב יותר- את אמא או את אבא?
אם תשאלו אותנו זה יזכיר לנו את הילדות בבית, שניה לפני
שקורעים את העטיפה של העיתון ורבים מי יקבל את הספורט. זה
יזכיר לנו את השולחן בסלון שכל יום משנה צורה ומתבלגן מחדש,
ואת השבלולים שהיינו אוספים עם אבא, והצעקות של אמא ש"זה מביא
מחלות!" וזה יזכיר לנו חלונות נפתחים ונסגרים ללא הרף וויכוחים
על אמריקה ושמות של כלבים.

לפעמים, מהדירה שלי בעיר אני יכול  לראות את כל הסלון של
השכנים. השותף שלי אומר שזו פלישה לפרטיות, אבל כמו שאמא שלי
אומרת- "מי שלא רוצה שיפלשו לו לפרטיות שלא יפתח את הסלון שלו
לכל העולם." והזוג שנמצא ממש ארבעים וחמש מעלות ממול לחלון
שלי, צריכים להיות בערך בגילם. בכל יום בשעה חמש הם מתיישבים
לשתות תה ועוגיות. והם לעולם לא מתווכחים ולעולם לא מרימים את
הקול. והכל נראה שלו עד מוות אצלם בבית. הם מתהלכים בו כמו
בובות שעווה והכל נשאר תמיד על המדפים והשולחנות באותה
צורה,ממש כמו במוזיאון, וכששואלים אותם מה נשמע שניהם עונים
ביחד- "יהיה טוב".  
ובאותו יום, כשהסתכלתי עליהם, תהיתי  לעצמי אם יש להם איזה
כלב, אולי מנישואים קודמים, איזה עיתון הם קוראים?  אם אולי גם
היא לא מביאה לו את העיתון וגם הוא משאיר את הקרש למטה בכוונה,
אולי גם היא קוראת לו אברם במקום אבי כשהיא כועסת  ואולי גם הם
מתווכחים לפעמים על שאלת האטום.
וידעתי שאין סיכוי. ובאותו יום גיליתי את סוד האטום.