קניתי מצלמה חד פעמית
היא קלה
פירקתי אותה קצת
מצלמה מתפשטת זה מרגש.
מזכיר לי את הימים שעבדתי במעבדה ליד תחנת רכבת ישנה בפאריס
קום עבד איתי גם כן במעבדה הזו
הבעיה היא שניצלו את זה שהיינו צעירים
במקום לעבוד במעבדה הייתי עושה כל מיני קניות לבוסית
היא הייתה שולחת אותי מחוץ לפאריס לקנות לה עיתונים מיוחדים
הייתי קונה לפעמים קוקה קולה
היא הייתה גסה ומזויפת
קום הפך לסנטה קלאוס
הוא נשלח על ידה לקניון עם רקע של שלג וילדים היו מצטלמים איתו
היום אני צוחקת על זה
אבל באותה תקופה זה היה בלתי נסבל והגיע רגע של ה-
rebel
אמרנו לה מה שחשבנו ועזבנו את המעבדה
קום גנב כמה פילים
ועברתי למעבדה אחרת לייד 'לה באסטי
כדי שיהיה לי יותר קל לצלם'.
קניתי מצלמה חד פעמית

הפכתי אותה לעוד יותר קלה
הוצאתי את הפלאש
אני לא אוהבת לצלם בפלאש
אני לא רוצה להפסיק לצלם.
אני חושבת שבקרוב אצא לכמה ימים עם כמה סרטי צילום.

אני רואה דברים בעתיד הרחוק מאוד בברור.

אני רואה את עצמי גרה עם כמה שותפים
אנשים מנומסים שיודעים לחיות טוב
אנחנו שותים ביחד בבוקר מיץ תפוזים קוראים עיתון ומדברים ואז כל אחד יוצא
לחיים שלו
אני רואה את עצמי עובדת בהמון עבודות קטנות
אחת בבוקר, ואז בצהרים עוברת לעבודה אחרת, עד הערב
ומהלילה עד לבוקר עוד עבודה
ככה כמה חודשים
עד שיום אחד אני אדמע מעייפות, לא אוכל יותר ואשן כמה ימים יהיה לי בוס כזה
זקן חמוד ונמוך,הוא ישים את ידיו על כתפי ויאמר לי ''אי נעמי לכי. תנוחי
תתחילי להיות רצינית כבר''
ו
ואמצע עוד 4 עבודות חדשות עד שאתפרק שוב.

אני חושבת שזה יהיה בירושלים
אולי בארופה
או בעיירה באירלנד
-
אני רואה את עצמי בעתיד הרחוק מצלמת ברחובות בלילה
עם תיק גב וציוד לצילום, עם בקבוק יין
חשבתי שאולי לצלם עם ראש כבד מיין יהיה טוב
אני פחות אפחד להתקרב לאובייקטים שלי
יש משהו מאוד קשה בלצלם כשאתה שפוי

כשאתה שפוי יותר מידי
זה הופך אותך לבן אדם לא שפוי?

ראיתי את זה קורה.
ירדתי את המדרגות
הסתכלתי על החביטה שהשף הקפיץ לאוויר
ובשניה שהיא חזרה למחבט נפלתי
עשיתי תנועה חדה לצד ימין עם היד הימינית ודפקתי אותה לנגד כוס מברזל שאיתה
מכינים את מיץ הגזר
הייתי מאוד רגועה
יובל תפס לי את היד ולחץ על הפתח שנוצר בגב היד
המלצרית שמה לי קפה על הפתח
''זה יעצור את הדימום''
יש לך תעודת זהות עליך?
לא. עניתי
רישיון?
לא. באתי ברגל.

עם כך איך נמלא את הטופס?
הייתי קצת המומה, היא שאלה אותי יותר מידי שאלות ואני בכלל לא הייתה פה
הייתי עדיין במחשבה המטופשת של
"מי הולך לאכול חביטה במסעדה?''

הפאלפון שלי במטבח, שם כתוב את מס' תעודת הזהות שלי.
''אוקי''
התישבנו והיא מילתה את פרטי
מה שמך המלא?
לפתע שכחתי את שמי...

זו הייתה הרגשה מבלבלת. קצת מרה.
"אממ נע... נעמי''

העולם עצר לרגע שמעתי רק את טיפות הדם מטפטפות על הריצפה
תחתמי פה.

איך?
טוב, שמתי את העט בפה שלי.
חתמתי ונסעתי עם יובל לבית החולים
יובל בן 40
מסתבר שהוא צלם
והיה בכיר בדובר צה"ל
התלהבתי, הוא התחיל לספר לי כל מיני סיפורים אבל עצרתי אותו באמצע
בשניה שיצאנו מהמסעדה אמרתי לו שזה בסדר ושאסתדר לבד.
''יש לך המון עבודה. זה טיפשי שתעצור הכל עכשיו בשביל השטות הזו''

''לא איכפת לי מהעסק, יאללה נזוז"
אני מסתכלת עליו ולא מצליחה להפסיק לצחוק
''אל תסתכלי על הפצע את עלולה להתעלף."
''אני כלכך מצטערת''
שטויות, הכל לטובה", הוא עונה לי '
''הכל לטובה?"
''כלומר, זה יכל להיות יותר גרוע. צריך לברך על הטובה''

הוא מציט סיגריה ואני חושבת שזו פעם ראשונה שהסתכלתי על סיגריה בכזאת תשוקה
"יובל? אפשר סיגריה בבקשה''
בוודאי, הוא ענה.
כל אחד מתעסק עם העשן
ומדי פעם שאלה ושתיקה כזו
'איזו מצלמה?
בעיקר ניקון
נייס...
שחור לבן?
כן
הוו איזה יופי...
את יודעת הסיבה שאמרתי לך  לא להסתכל על הפתח קשור האמת לצילום,
העניים והתת מודע עובדים ביחד מעולה.

''הבנתי''

הגענו לבית חולים
והאחות קיבלה אותנו
היא הייתה מבוגרת ולא יפת מראה
יובל - הו את כל כך יפה!
ואני יפה?

האחות שלחה אותנו לאחות אחרת
נכנסו בלי כוונה לחדר הלא נכון וכשהתקרבו לדלת שמענו קול שיצא מהחדר
''אלי?"
יובל פותח את הדלת
''יובל זה גם טוב?"
הבחור שהיה בחדר היה אמום
שלחו אותנו לחדר הנכון
''מה לך קרה?"
התחלקתי על הריצפה
''החלקתי'' היא מתקנת אותי
הייתה לי הרגשה שהייתה לי שגיאה איפשהו.
עד שהיא אירגנה את הציוד הרפואי דיברנו עם כל מיני אנשים שהיו באותה מחלקת
מקרה חרום
היה מצחיק
הכל בא בהומור
יכולתי להסתכל על יובל
היו לו עניים של צלם
איך שהאו בחן הכל ובהה באנשים כמה שניות ארוכות

בכל מיקרה.
שיט אפנד