שאלת אותי פעם איך כותבים אהבה ושכחתי איך להסביר את התחושה
שהכתיבו לי בכיתה החדשה. הלכנו בהפסקה הראשונה לחצר ורצית לשחק
מחבואים. היית ממש מולי כל הזמן הזה, מתחבא מאחורי קצוות שיער
במבוכה אבל לא ספרתי אותך מרגשות אשמה. זה הוגן כי גם לא מצאתי
את מקומי לצדך והסתובבנו שעות סביב עצמנו וזה עוד היה כיף
נורא.
המשכנו לברוח [קוראים לזה 'תופסת'] עד שהגענו הביתה והצעת לצאת
לעוד טיול קצר כי לא ירגישו. אמרת שאתה רוצה יום אחד להיות אמן
ואמרת פתאום שאני יפה ובכיתי וצחקתי נורא - איזה פינוק שכולנו
טובים וטובעים בחשכה מלאכותית מתחת לשמיכה עבה של התנצלויות על
מי שאתה.

אתה הולך, אמרת שאתה רוצה להתבגר וכתבת שורות על מה שדמיינת
וילדות קטנות רוקדות בשבילך ומחייכות, אתה נורא מצחיק כשאתה
מפחד להתקרב לדברים מסוכנים שנראים כמו מלאכים מטומטמים שלא
יודעים לרקוד. ואתה מבקר עכשיו כל דבר קטן [קוראים לזה
'פרנסה'] וכשאתה נאנח אחרי הופעה טובה שראיתי מהצד איך כל
הילדות היפות בכיתה יודעות לחייך חיוך אמיתי, ולא רק מהמחשבה
שבקרוב כל ההופעה הקלישאתית הזו תיגמר והן יוכלו ללכת לישון
ולא יכולתי להפסיק להסתכל על ההשתייכות המפגרת הזו לקבוצה, וכל
כך רציתי להתקבל אבל סיפק אותי להיות רק איתך. אני גם מנקה את
הבמה במטלית מלוכלכת וישנה שתפורה יותר בחוכמה ממך - והבועות
משקפות כלום בסבון, משחקות בקבוצות ואתה נבחרת אז ראשון, אמרו
לך להצביע על הילד הכי טיפש בכיתה והצבעת על עצמך [קוראים לזה
'הסיבה שאהבתי אותך'].

אנחנו הולכים לאותה הגינה והשיער שלך כבר לא מסתיר את העיניים
כשאתה כועס, והקמטים האכזריים לוקחים נמשים שלא יוכלו להיות
יותר לעולם, ואתה יושב על הספסל שבנוי יותר יציב ממך ונאנח
מכמה שכואבת לך היד אחרי לילה ללא שינה, ושאלת מישהי ברחוב אם
היא יודעת לזהות אנשים במצוקה. היא אמרה לך שכן והנידה פעמיים
בראשה, חשבה לעצמה איזה מסכן. היית מדבר על סיוטים והראית לה
את השורות הגנובות שלך, היא ענתה 'העברת יפה את הרגשות'
וכשברחת להתבגר היא לקחה את המחשבות הכתובות בידיים אדומות
וריקות מתחושה, אל החצר שהייתה הבית שלה לפני הבושה וקברה אותן
עמוק עמוק בתוך האדמה.

כשהחזקת את כלי החפירה בידך השרירית לפני שהחזיקה את מקל
ההליכה, אמרת שעוד נחזור לחפש אחר מה שנשאר מהילדים המוצלחים
שהיינו, שלא היו להם חברים כי לא הצליחו לשבת בשקט יותר מדי
זמן בלי לבכות, כשהם מתוסכלים מהאזורים שהם לא גילו לאחרים על
עצמם והאנשים הנעלמים מעמידים פנים אבל כל כך יפה שהם לא כמותם
- ומספרים לנו המון על איזה כיף היה אתמול במסיבה כשמישהי
שנראית כמו בובה הורידה את החולצה למישהו שהוא שום דבר שראה לה
הכל, הם התגלגלו מצחוק ואתה גלגלת את עינייך - הייתה לך
סחרחורת כי ישבנו יותר מדי זמן על קרוסלה, ודמיינת שאתה בתוך
קערית חלב ואני מטביעה אותך במחמאות. עד היום לא ביקשתי סליחה
כי אז תטביע אותי בדמעות הסבון שלך, השקופות.

אני לוקחת את המטלית ומעבירה על מצחך, ולמרות שאתה שוכב עכשיו
במיטה אני כל כך מקנאה וידיים אפורות מטפטפות תרופה בדיונית על
ראשך הקירח ואתה עוצם את עינייך, נאנח בפעם האחרונה לאחר
שמישהי ששכחת לאחרונה שאלה איך כותבים מוות ונבהלה נורא כי אתה
לא מתעורר והבובה נפלה על רצפה שיותר מגובשת מנפשך וישנתם לנצח
נצחים והרופא מצא את השורה ששאלה וענה לה שאנחנו כבר לא ילדים,
אנחנו מתים מקנאה.