באותה תקופה, הייתי רב"טית שעמדה סמוך מאוד לקו השחרור. ליתר
דיוק, ארבעה חודשים שלמים לפני היום הגדול שחיכיתי לו במשך שנה
ותשעה חודשים. שרתתי בבסיס קטן בדרום הארץ במחלקת מודיעין. לי
היה תפקיד שאסור לדבר עליו, אבל תכלס גם אין יותר מדי מה. מאז
שהגעתי לבסיס הזה, שמתי לב שהמחלקה שלנו טוחנת הכי הרבה, ומאז
שהגיע המפקד החדש כשלושה חודשים לפני תחילת הסיפור שעליו רציתי
לספר - טחנו יותר. הרבה יותר.

האימא של המפקד שלי קראה לו יובל (כל השמות בסיפור בדויים).
בבסיס כולם קראו לו שלביץ'. אף אחד כמעט לא זכר מה השם שלו.
שלביץ' הכריח את הפקודים שלו, שזה אומר אני ועוד שני מש"קים
לקרוא לו: "המפקד". הוא כנראה שכח שאנחנו ג'ובניקים ולא
בטירונות או בבסיס קרבי מהסוג שהוא הגיע ממנו. בינינו לבין
עצמנו, קראנו לו שלביץ' המניאק. שלביץ' היה במשך כל עברו הצבאי
קצין בקרבי, עד שהוא נפגע באיזה קרב שהוא לא הפסיק לדבר עליו
בכל הזדמנות שרק נקרתה בדרכו והורידו לו פרופיל. אם יש דבר
נוראי יותר ממפקד מרגיז, זה מפקד מרגיז שהגיע מקרבי. שם הכול
שונה מהבסיס הג'ובניקי והוא כנראה לא הפנים זאת מעולם.

שלביץ' דווקא היה די חתיך. הוא היה בעל עור כהה כמו שוקולד חלב
ועיניים חומות בהירות. גובהו היה 1.75 בערך ומבנה גופו אתלטי
(עד כמה שיכולתי לראות מבעד למדים). אחרי הלילות שבהם הוא ישן
טוב (שזה אומר שש שעות שינה מט"כליות), הוא היה מגיע בבוקר עם
ג'ל מרוח על הקוצים. בבקרים שהוא היה מגיע עם שיער פרוע ויבש,
ידענו שהוא עבד כמעט כל הלילה ושכדאי להיזהר כי זה אומר שגם
העבודה רבה ושגם הוא יהיה עצבני כל היום . המניאק ציפה שאנחנו
נטחן כמוהו, כי הוא תמיד אמר: "מה שאני מצפה מהפקודים שלי, אני
מצפה מעצמי, ואם אני יכול, גם אתם יכולים".
שלביץ' המניאק.

לא סבלנו אותו מהר מאוד מאז שהגיע אלינו לראשונה, אני
והמש"קים. כל הבסיס אהב אותו כי הוא היה גבר רציני כזה ומסור
לעבודה. מפקד הבסיס היה מבסוט ממנו כי כל שאר הקצינים הקטינו
ראש וספרו את השעות עד שהגיע הזמן לחמשוש לחזור למשפחה שלהם.
שלביץ' היה אחר. קפדן, ביקורתי, מורעל. ידענו שיש לו אישה
ושהוא התחתן לא מזמן. הוא היה בסך הכול בן 30, אני חושבת,
באותה תקופה. מדי פעם אשתו הייתה מתקשרת לראות מה קורה איתו -
כשהוא לא היה זמין בנייד. לפעמים הוא היה צועק עליה שלא תתקשר
אליו ואם הוא לא זמין- זה אומר שהוא באיזו ישיבה או עסוק במשהו
סודי ושתרד לו כבר מהגב. היא דווקא נשמעה חמודה מאוד ולא הבנתי
מה היא מצאה במפלצת הזאת.

שלביץ' המניאק רדה בנו והוציא לנו את המיץ. הוא כנראה סבר
בטעות, שאנחנו מקבלים שכר מלא ולא בקושי 400 שקל מחורבנים
לחודש, או גרוע מזה- חשב שאנחנו עובדים זרים שאפשר לנצל
ולהעביד עד תום. כשכל המשרדים ננעלו בשעה חמש אחר הצהרים,
הקל"בניקים רצו לביתם והצפונים, כמוני, הלכו לנוח בחדר שעה
לפני ארוחת הערב- אנחנו נאלצנו להמשיך לעבוד במשרד. פעמים רבות
הלכנו לאכול ארוחת ערב וחזרנו לעבוד במשרד עד עשר בלילה. היו
גם ימים שיותר והוא כל הזמן צעק לנו כשהודענו שאנחנו עייפים
ולא מסוגלים לחשוב: "אצלנו! גם שש שעות מט"כליות לא קיבלנו!
ואף אחד לא התלונן! אתם כולכם מפונקים! אצלנו! סגרנו 21 בשטחים
כמו כלום ואתם בוכים על שבת אחת!"
שלביץ' המנ-מניאק. לא יכולתי לסבול את הפרצוף שלו, את הקול
שלו, את הנוכחות שלו. בכל הזדמנות שהייתה לי- עבדתי במשרדים
הפנימיים או במחסנים, רחוק ממנו ככל שניתן.
המפקד הקודם נתן לי להשתחרר בימי חמישי כבר בתשע בבוקר כי גרתי
רחוק מאוד, אבל שלביץ' המניאק חשב שזה לא לעניין שאני לא אעבוד
בכלל יום שלם ולכן החליט שאני משתחררת עם כל הצפונים ב-12
בצהרים. מילא הייתה לי עבודה, אבל לפעמים הוא ממש גרד אותה
בכוח, העיקר שאני לא אצא מוקדם והוא ירגיש שהוא מנצל אותי עד
הסוף.
לא פעם ולא פעמיים בכיתי בגללו. לא פעם ולא פעמיים רציתי לעוף
מהבסיס הזה, לעבור תפקיד, לעבור מחלקה. משהו. כל דבר, העיקר לא
להיות לידו. הוא חיפש אותי בפינה והעמיד אותי פעם אחת כמעט
למשפט על סירוב פקודה מטופשת במקום לסגור את זה יפה בינינו.
בסוף הוא החליט "לרחם עליי" ושלח אותי לעבודות רס"ר במשך שבוע.
מאחר והוא לא יכל בלעדיי, זה כלל כמובן גם להמשיך לעבוד במשרד
אחרי שטיאטאתי כל היום כבישים מעלים יבשים וצבעתי גדרות.
שלביץ' המניאק, יימח שמו.
אחת הפעמים שהוא יצא הכי מניאק, היה כשהיה לי יומולדת 20. שם
בערך גם מתחיל הסיפור שאותו רציתי לספר. התחננתי בפניו שישחרר
אותי לשבת הביתה, כי באותה שבת הייתי צריכה להישאר לכוננות.
אבל שלביץ' המניאק רק אמר בחיוך שאם מישהו מאצלנו יסכים להתחלף
- זה בסדר מבחינתו. זה היה ברור שהמש"קים לא יסכימו. כשאתה
עושה שבת לשלוש, אם אתה מחליף- מישהו צריך לעשות שתי שבתות
רצוף או שבת כן, שבת לא וזה לא משהו שהם היו מוכנים לעשות,
והוא ידע את זה. ביקשתי שלפחות ישחרר אותי לרבעוש אחר כך, וכל
מה ששלביץ' המניאק יכל לומר תוך כדי חיוך רחב זה: "רותם, יש
הרבה עבודה. את לא יכולה לצפות שתשאירי את החברים שלך פה ביום
רביעי וחמישי כדי שיעשו את העבודה שלך!"
"אז אני אעבוד בשבת, אפילו שאני לא חייבת ואגמור כל מה שצריך.
אני פשוט חייבת לצאת לרבעוש! בבקשה, שלביץ'!"
"המפקד", הוא תיקן אותי וחייך חיוך שאני בטוחה שהוא היה לגמרי
מרושע.
הייתה לו כנראה איזו הנאה סדיסטית ודוחה להתעלל בנו וכמה
שיותר. במיוחד בי. אולי כי אני בחורה.
"המפקד", תיקנתי את עצמי מהר ועברה בי תחושת בחילה. "גם ככה
ביום חמישי אנחנו לא עושים כמעט כלום".
"לחופש תצאי ברגילה שלך. תמיד יש עבודה לעשות!" הכריז ומייד
התעסק בענייניו, כאילו רצה לומר ש"הדיון" מבחינתו הסתיים.
רצתי לחדר ובכיתי, על האטימות שלו, על האכזריות שלו, על זה
שהוא שוכח שיש בני אדם מתחת למדים. שנאתי אותו. שנאתי אותו כמו
שלא שנאתי איש כל חיי- לא לפני ולא אחריי. בלילה, אחרי ארוחת
הערב של יום חמישי, טיילתי לי ליד בניין המגורים, וראיתי חתיכת
זכוכית של בקבוק. הרמתי אותה, ניקיתי ממנה את רגבי האדמה ועלה
בי רעיון- אני אחתוך את עצמי ואדמם וככה יתנו לי כמה גימלים!
לא ידעתי איך זה קשור, אבל הרגשתי רע כל כך, שהייתי חייבת
לעשות עם עצמי משהו ולהחזיר לעצמי במידת מה את השליטה על החיים
שלי. זה כאילו שמהרגע התגייסתי, לא היו לי חיים, או שליטה על
חיי.
ביום שישי בצהרים, התבקשתי על ידי שלביץ' המניאק לבוא למשרד
לאחר השמירה שלי. ניגשתי למשרד והוא לתומו אמר שאני דווקא כן
יכולה לעבוד- עד שעה לפני כניסת השבת, לפי חוקי המטכ"ל. לא
הייתי בטוחה שזה נכון ומצד שני לא רציתי להמשיך לריב איתו.

התיישבתי ליד השולחן שלי מול המחשב והוא זרק לי חבילה עבה של
דפי טיוטא עם כתב לא מובן בכלל.
"תכיני מזה מצגת כמו שצריך, כולל כל השרטוטים. שיהיה יפה
ומושקע כמו שאת יודעת לעשות. אל תשכחי שמפקד הבסיס וסגנו גם
יהיו נוכחים בזמן המצגת"
"טוב", אמרתי חסרת חיות והתחלתי להקליד את המילים באיטיות. גם
ככה לא היה לי מה לעשות עד ארוחת הערב. הזמן עבר בעצלתיים, כל
אחד מאיתנו היה בחדרו. מידי פעם שמעתי אצלו תקתוקים, צלצולי
טלפון, הרמת קול, טריקת שפופרת עצבנית.
עיניי כבר היו טרוטות מעייפות, כשלפתע עמד מולי ואמר לי בקולו
חמור הסבר: "רותם, את יכולה ללכת לחדר שלך לנוח לפני ארוחת
הערב. את משוחררת. שתהיה לך שבת שלום".
הוא אפילו לא חייך. לא ממש ניסה להיות נחמד. לא תהיתי איך הוא
לא מחזיק אותי עוד, וגם לא טרחתי לשאול. פשוט הרמתי את עצמי
ועפתי לחדר.

פתחתי בחוזקה את דלת חדרי ונפלתי על מיטת הברזל המגעילה שלי עם
המזרן הדק. מקומבנת שכמותי, הצלחתי למצוא לי עוד מזרן, כך שזה
לא היה כזה נורא סך הכול. זה אומנם לא כמו המזרן האורטופדי
בבית, אבל הכול יחסי...
"מישהי עצבנית כאן", העירה לי מירי, שותפתי לחדר ואחת החברות
הכי טובות שלי בבסיס ובכלל.
"כוסאמא שלו הבת זונה", שחררתי קיטור ושמתי את ראשי בין שתי
ידיי.
"שוב שלביץ' המניאק?", שאלה מירי. "מה האידיוט עשה הפעם?"
"עזבי, אין לי כוח לדבר על זה", נשענתי על הקיר ועצמתי עיניים.
כמה דמעות זלגו לאיטן. "מחר אני אהיה בת 20 ובמקום לחגוג עם
המשפחה שלי ועם החברים, אני תקועה בבסיס המזורגג הזה עם המפקד
הבן אלף הזה שבא לי לקחת M16 ולדפוק לו בראש. מזל שאת פה איתי,
אחרת הייתי מתאבדת מזמן".
מירי חיבקה אותי. "די, מאמי, אל תבכי. נעשה לך יומולדת שמח!
נשתה היום יין פטישים בארוחת שבת, נשב עם הבנים בחוץ ונשחק
קלפים, נעשה צחוקים... יש לי מחר תורנות מטבח, אני אסדר איזו
עוגה ויהיה בסדר... נחגוג עוד שבוע כשנחזור. אז מה?"
"תודה", משכתי באף ונצמדתי אליה. "אוי, אני צריכה להתקשר לאמא
שלי, לומר לה לילה טוב ושבת שלום".
הכנסתי את ידי לתוך כיס מכנסיי הדגמ"ח שלי כדי להוציא את
הנייד- והוא לא היה שם. הכנסתי לשני ולא היה שם. חיפשתי בכל
הכיסים והוא לא היה שם.
"לעזאזל! בטח שכחתי אותו על השולחן".
"אז לכי תיקחי אותו ומשם כבר תמשיכי לחדר אוכל. מה שמזכיר לי,
אני צריכה גם לרדת לשם".
"אבל אין לי כוח לראות את המניאק".
"תכנסי בשקט ותקווי שהוא לא ישמע אותך".
"סעמק! טוב, אחר כך אני כבר אתקלח ואני אבוא בצורה קצת יותר
נורמאלית לארוחת שבת. יאללה, נתראה שם", אמרתי לה והרמתי את
עצמי בכבדות.
זה מה שחסר לי עכשיו, לראות את הפרצוף הדוחה שלו ושהוא יראה
אותי וייזכר באיזו משימה בחשיבות לאומית שצריך להכין עכשיו.

צעדתי לכיוון המשרד שלי. כבר היה חשוך למדי. ככה זה בחורף.
התגעגעתי לקיץ ולשמש החמימה. הוצאתי את המפתח שלי ופתחתי את
הדלת. המשרד היה חשוך. הדלקתי את האור ומצאתי את הפלאפון שלי
ליד המקלדת. פתחתי אותו וראיתי שקיבלתי סמס אחד. פתחתי אותו
ופתאום היה נדמה לי ששמעתי קול עמום. זקרתי אוזניי ותהיתי
מאיפה זה. היה נדמה לי שזה מגיע מכיוון המשרד של המניאק. מה,
הוא עדיין עובד? חשבתי שהוא כבר סיים, הרי המשרד חשוך. אנקה
חלושה. הפעם, הייתי בטוחה שזה מגיע מהמשרד שלו. הרמתי את הנייד
שלי והרגשתי דפיקות לב מהירות. ממש נלחצתי. יכול להיות שהוא לא
נעל את הדלת של המשרד ומישהו פרץ לפה? איך זה יכול להיות? הוא
זה שמקפיד כל כך ומדבר כל הזמן על ביטחון שדה. לקחתי נשימה
עמוקה, הנחתי את היד שלי על ידית הדלת והחלטתי להיות שקטה
ולראות מה קורה שם בכלל. אולי אני סתם מדמיינת?
פתחתי את הדלת לאט. למזלי שימנו את הצירים החורקים ממשרד הרס"ר
רק לפני שבוע.
עמדתי פעורת פה ונדהמת.
על השולחן של שלביץ שעמד בניצב אליי, עמד גבר עם גבו אליי,
לבוש במדים וקוציו זקורים. שלביץ', בכבודו ובעצמו. אלא שהמפתיע
היה שלצדדיו היו זוג רגליים ארוכות הנעולות בנעלי ספורט שחורות
ועל הרצפה זרוק זוג מכנסי דקרון ירוקים ומגעילים. אי אפשר היה
לטעות במה שאני רואה. מתוך אינסטינקט, הרמתי את הפלאפון שלי
ולפתע הכה בי ריח מוזר- בידו הימנית של שלביץ' הייתה סיגריה.
אבל זו לא הייתה סתם סיגריה. בריח הזה אי אפשר היה לטעות. גם
לא בצבע החום שלה.
שלביץ' מעשן סמים.
אחרי אולי דקה שלמה שנראתה לי כנצח, מתוך אינסטינקט, צילמתי
שתי תמונות. אני אפילו לא יודעת למה.
היה תקתוק של הצילום. שלביץ' מיד הסתובב אליי והביט בי. הוא
שמע אותי. הוא ראה אותי. עיניו נפתחו והתעגלו. הסיגריה שלו
כמעט ונשמטה מאצבעותיו. הבחורה הרימה את ראשה מהשולחן, חולצתה
פתוחה וחזייתה חשופה לאוויר העולם. קצינת התחזוקה שלנו. הזין
שלו היה בחוץ.
לא הספקתי לעכל, פשוט תפסתי את עצמי ורצתי, ממש רצתי לכיוון
המגורים שלי. ידעתי שלשם אסור לו להיכנס. עליתי במדרגות, פתחתי
את החדר שלי ונעלתי. פעמיים. התנשפתי כהוגן ולא ידעתי מה
לעשות. נצמדתי לקיר, פתחתי את הנייד שלי והתעלמתי מהסמס שעוד
לא הספקתי לקרוא. נכנסתי לתיקיית התמונות וראיתי, צבעוני על
גבי צבעוני, שלביץ' מזיין מישהי שהיא לא אשתו ולוקח סמים. אוי
מיי גוד.
זה אמיתי?! מה עושים עם זה?!
הייתי חייבת להירגע. לקחתי מהר את המגבת הלבנה שלי שהייתה
תלויה על דלת הארונית המתכתית שלי, הורדתי את הסנדלים שלי
ונעלתי את כפכפי האמבטיה שלי, ביד השנייה סבון ושמפו ואת הנייד
שלי החבאתי עמוק מתחת לכרית.
נכנסתי לחדר המקלחת שהיה ריק. כולם כבר בחדר אוכל, אוכלים
ומשתכרים ומברכים. ורק אני פה, רועדת כעלה נידף ברוח...
התפשטתי ותליתי את הבגדים על הוו המתקלף הקבוע בקיר ולידו את
המגבת שלי. נכנסתי לחדרון המקלחת ופתחתי את הברז על מים חמים.
המים שרפו, אבל לא ממש היה אכפת לי. הייתי עדיין בשוק ושחזרתי
לעצמי בראש שוב ושוב את מה שראיתי הרגע. שלביץ' המניאק. איך
הוא מעיד לבגוד באישתו? הם נשואים אולי שנה או שנתיים בקושי.
איזה זבל. מעניין אם זו הפעם הראשונה. בטח לא. מעניין אם היא
הראשונה שהוא מזיין מחוץ לנישואין. בטח לא. קרצפתי את הראש חזק
ופתאום אני שומעת צעקות: "רותם?! רותם!"
"אהההה?", צעקתי מתחת לזרם המים החמים.
מיכל, מש"קית המשמעת של הבסיס עמדה בפתח חדר המקלחת עם
המכנסיים נמוכי הגזרה שלה והירכית. "שלביץ' קורא לך דחוף".
זין. זין. מה אני עושה? סעמק, מה אני עושה?!, לא יכולתי לחשוב
בבהירות.
"למה?", שאלתי. שאלה מטומטמת.
היא משכה בכתפיה והביטה בי מוזר. "לא יודעת, אבל הוא אמר
שתבואי אליו מיד למשרד".
"טוב, תגידי לו שאני במקלחת וכשאסיים להתארגן אני אבוא", פלטתי
במהירות. כאילו יש לי ברירה. הוא עוד יכניס אותי לכלא על סירב
פקודה לבוא, המניאק.
הפרחה הביטה בי וסקרה אותי עירומה בלי בושה. "תגידי, הוא הולך
לשפוט אותך או משהו?"
"לא חושבת. בטח התקבלה ידיעה דחופה מהפיקוד", ניסיתי לדבר בטון
הכי רגוע שיכולתי לגייס.
"שיהיה", אמרה והסתובבה.
סגרתי את הברז ודשדשתי לחדרי עם המים נוטפים ממני. לבשתי את
התחתונים והחזייה, את מכנסי ה-ב' וחולצת טריקו לבנה עם שרוולים
קצרים. מה אני אגיד לו. איך אני אוכל להסתכל לו בעיניים. מה
אני עושה. התיישבתי על המיטה ולא יכולתי לקום. פחדתי מהרגע הזה
שהוא יגער בי איך אני נכנסת לו לחדר בלי רשות כמו גנבת ומה זה
ענייני.

פתאום מירי נכנסה. "מה קרה? את נראית כאילו עברת התקף לב".
"משהו כזה", השבתי חלושות. הוצאתי את הפלאפון מתחת לכרית
והראיתי לה את התמונות.
היא הביטה בתדהמה. לפתע חייכה: "יפה יפה, המפקדת שלי משתרללת
עם המפקד שלך".
"מה את מחייכת?" לא הבנתי.
היא התיישבה לידי. "זאת ההזדמנות שלך, בייבי".
"למה?", שאלתי מבולבלת.
"לתפוס ת'מניאק בביצים!", היא חייכה חיוך ערמומי. "את לא
מבינה? זו ההזדמנות שלך לנקום בו".
ופתאום הבנתי. זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. הפעם לא יהיה יותר
שלביץ' מניאק. תהיה רותם המניאקית...

הסתרקתי ואספתי את השיער. נשימה עמוקה. "אני שולחת לך את
התמונות ליתר ביטחון, למקרה שהאידיוט עוד ישתולל וישבור לי את
הפלאפון".
"רעיון חכם", מירי אמרה.
"דיר באלאק למחוק את התמונות או להעביר!", אמרתי לה בטון
רציני.
"אל תדאגי, סודך, או יותר נכון סודו של המניאק שמור איתי..."
חייכה מירי כממתיקת סוד. "יאללה, בהצלחה. תראי לו מה זה- והכי
חשוב, אל תראי לו שאת מפחדת ממנו או משהו. אל תתני לו לאיים
עלייך או להפחיד אותך. תזכרי שהוא כרגע נמצא בעמדת נחיתות
ושניכם יודעים את זה!"
נישקתי אותה על לחייה ויצאתי מהחדר. הלכתי לאט למשרד, כאילו
שכך הזמן לא יעבור ולא אגיע בסופו של דבר למשרד. נשימות
ארוכות, עמוקות. יהיה בסדר. אתם סתם מתנהגת כמו ארנבת מפוחדת.
תראי מה עשה לך, המניאק. מאישה צעירה שבטוחה בעצמה לעלה נידף
ברוח. חתיכת זבל. איך הוא שבר אותך. תראי לו מה זה! ניסיתי
להחדיר בעצמי מוטיבציה.
הגעתי למשרד. על הדלת החומה היה שלט מעץ: "מודיעין". הדלת
הייתה פתוחה. נכנסתי פנימה ופניתי שמאלה למשרד שלו. על הדלת
היה שלט נוסף: "קמ"ן".
דפקתי על הדלת. "כן!!!", נשמע קול הבס שלו.
פתחתי אותה והשתדלתי ללכת בראש מורם. עמדתי ליד השולחן שלו,
המתנתי שנייה או שתיים ומשכתי אליי את הכסא. התיישבתי.
"מה שלומך, רותם?"
"בסדר".
איכס, יא מגעיל. איך הצביעות נוטפת לו מהפה. ממתי אכפת לו איך
אני מרגישה? הוא נראה רציני לגמרי. לא ראיתי עליו בכלל שום
התרגשות או חשש. איך? הוא בטח היה בטוח שאני בכיס הקטן שלו.
שיזדיין.
פתאום הוא חייך חיוך קטן. "אני יודע מה את חושבת..." ואז
הפסיק.
שתקתי. נראה מה הוא רוצה.
הוא המשיך לשתוק. הוא לא אמר לי: זה לא מה שאת חושבת. הוא יודע
שאני לא טיפשה. טוב מזה- הוא יודע שיש לי הוכחות מצולמות שלא
ניתנות להכחשה או לפירוש אחר.
"אני רוצה את התמונות", אמר לפתע. "מה יש בהן?"
"הכול", אמרתי ולא פירשתי.
"תמחקי אותן", הוא ביקש יפה.
נשימה עמוקה ולא מורגשת. "לא". אמרתי לו לא?!
הוא חייך חיוך מאופק. "אז אני אמחק אותן. איפה הפלאפון שלך?"
"לא איתי. אתה לא מוחק כלום"
"מה לא ברור לך?"
"מה לא ברור לך?", מאיפה החוצפה הזאת יצאה לי?!
הוא נאנח אנחה קטנה. "את כנראה לא מבינה במה מדובר פה."
"אני מבינה טוב מאוד. ואני מבינה שאני יוצאת ביום רביעי
באוטובוס הראשון של הבוקר". ידעתי שאני לא יכולה לבקש לצאת
נגיד ביום ראשון. יהיו יותר מידי שאלות. זה לא חכם. מה גם
שלרגילות ולחופשות מיוחדות צריך אישורים וחותמות. אני בסך הכול
רוצה לצאת הביתה ביום רביעי.
"כבר אמרתי לך שאת לא יכולה לצאת"
"אני יכולה לצאת, אני אצא ואתה תוציא אותי בשמחה". הפעם תורי
היה לחייך.
הפעם הוא כעס. "את מנסה לסחוט אותי?"
"אני עוד לא מנסה כלום"
"את מבינה שזו עבירה פלילית?", אמר לי בקול עצבני.
"אתה מבין שלקחת סמים זו עבירה פלילית ובייחוד בתור קצין
בצה"ל?"
הוא שתק. חה! השתקתי את המניאק!
"אז אם אין לך עוד מה להוסיף, אני הולכת לחדר שלי. יש לי דברים
לעשות ואני צריכה לנוח אחרי שכל היום העבדת אותי קשה".
הוא שתק.
קמתי ויצאתי מהחדר. התאפקתי לא לצווח מאושר!

כל השבת לא נתקלנו אחד בשני. כבר הודעתי בבית שביום רביעי אני
כבר שם.אמא שלי הופתעה ושמחה לשמוע ששלביץ' ירד לי קצת מהגב.
היא לא שאלה למה, היא בטח החליטה שלא כדאי לפתוח את הפה. היא
ידעה כמה שנאתי אותו וכמה שהוא התעלל בי. ביום ראשון, כיוונתי
את השעון כרגיל לשעה שבע בבוקר. ביום ראשון לא היה מסדר בוקר
ולכן הייתי פטורה מזה והייתי אמורה להגיע בשמונה למשרד. התחשק
לי לישון עוד קצת, השמירה של היום שלפני גמרה אותי. ידעתי שאם
אני אאחר אפילו בשלוש דקות, שלביץ' יעשה לי את המוות ויצעק
עליי ש"אין לך מוסר עבודה". פתאום חדרה אליי ההכרה של מה שהיה.
אני יכולה לישון בכיף עוד שעה.
השעון כוון לשמונה ונפלתי לתוך שינה עמוקה. בשמונה בבוקר
התעוררתי, התקלחתי באיטיות, התלבשתי תוך כדי שמיעת תחנת הרדיו
האהובה עליי. הפלאפון בכיס, המפתחות בכיס השני וקדימה למשרד.
תשע בבוקר. רק שלביץ' היה שם. שני המש"קים יגיעו ב-12 בצהריים
כמו כל הצפונים. נכנסתי למשרד, התיישבתי ליד השולחן. מה בא לי
לעשות עכשיו? לשחק סוליטר! שיחקתי שני משחקים ואז שמעתי את
קולו הרועם של שלביץ'.
"רותם, בואי הנה".
חיכיתי דקה-שתיים בכוונה ולא רצתי אליו. לא כמו בדרך כלל.
באתי. "כן?"
"את יודעת מה השעה עכשיו?"
"תשע ורבע", אמרתי באדישות. הלב שלי פעם בטירוף. הפעם המריתי
את פיו ועשיתי משהו שמרגיז אותו מאוד. בכוונה תחילה!
"באיזה שעה היית צריכה להיות פה?"
"שמונה בבוקר".
שום התנצלות. שום התחנחנות. שום תירוצים.
ראיתי שהוא משתגע מזה. "את צריכה להיות פה בשעה שמונה אפס-אפס.
יש לנו הרבה עבודה לעשות"
"אני אעשה"
"אני לא רוצה לראות שאת מאחרת שוב"
"אני אגיע מתי שמתחשק לי". התגריתי בו.
"רותם", הוא אמר ומיד שתק. לא ידע איך לאכול אותי. "את כנראה
לא מבינה לאן את מכניסה את עצמך"
"אני מבינה טוב מאוד. אתה כנראה לא מבין לאן אתה הכנסת את
עצמך"
"למה את מתכוונת? אני מזהיר אותך, שלא תעיזי להוציא את מה שיש
לך החוצה. אחרת אני מתלונן עלייך על סחיטה באיומים במצ"ח. אני
אמחק אותך!" פניו האדימו.
"אתה כנראה לא מבין שאני רב"טית מושתנת שעומדת להשתחרר עוד
ארבעה חודשים ועל הזין שלי כל מה שקורה בצבא. לי אין מה
להפסיד. לעומת זה, לך יש הרבה מה להפסיד. להפסיד את האישה
הקטנה שלך אם היא תדע שאתה בוגד בה, ולרדת בדרגה ואפילו לעוף
מהצבא ולשבת בכלא. בתור קצין במודיעין אתה יודע טוב מאוד שיש
אפס סלחנות כלפי סמים. אם תנסה לפתוח עליי את הפה, אתה תיפול
איתי גם. ואתה, תפסיד מזה הרבה יותר".
הוא פתח את הפה וסגר אותו. שוב פתח ושוב סגר אותו. ראיתי שהוא
מת לקלל אותי או להחטיף לי כאפה. אבל הוא ידע שאני צודקת. שאני
פאקינג צודקת!
"אל תדאג. אני לא מתכוונת לא לעשות שום דבר בתפקיד שלי או
להיות בבית כל הזמן. אני לא רוצה שמישהו יחשוד שמשהו פה לא
כשר. אבל אני כן מצפה לכל מיני דברים קטנים"
"כמו?", הוא שאל. "כמה את רוצה?"
"זה לא עניין של כסף", צחקתי. "אני רוצה לצאת כל שבוע לרבעוש
או חמישי מוקדם בבוקר. אני רוצה המלצה טובה בסוף השירות שלי.
אני רוצה להגיע בתשע או עשר כל בוקר ולצאת בחמש בערב מהמשרד.
אני רוצה שתוציא אותי מסבב השמירות והמטבחים. די, אני כבר
פז"מניקית. שאחרים יטחנו"
"את תקבלי את זה", עיניו הצטמצמו. הצלחתי להרגיז את המניאק.
החלטתי להנחית עליו מכת מחץ. "וכרגע אני רוצה שניים סוכר והרבה
חלב"
"סליחה?", עיניו הביעו שאלה.
"ככה אני אוהבת את הקפה שלי בבוקר. תלמד!" חייכתי אליו חיוך
מיליון דולר והלכתי למשרד שלי.
אין דבר משפיל יותר למפקד מאשר להכין קפה למישהי שהיא רוב הזמן
פקידה שלו.

ישבתי מול המחשב במשך שעות והמשכתי לעבוד על המצגת ההיא משישי.
כבר הייתי לקראת סיום. עומר ורן, שני המש"קים שלנו נכנסו למשרד
והתיישבו מולי.
"שביזות יום א'", אמר רן. "איזה דיכאון. שלביץ' כאן?"
"כן, מתכונן לקראת הישיבה בלשכה", עניתי.
"מתי הישיבה?", שאל עומר.
"בשתיים. לא ראיתי אתכם בחדר אוכל"
"אכלנו שווארמה בתחנה המרכזית", אמר רן. "אז מה, שלביץ' עשה לך
את המוות בסופשבוע?", שאל בשקט.
"הסתדרנו איכשהו", חייכתי.
שניהם הביטו בי מופתעים.
"רותם", שלביץ' יצא פתאום מהמשרד. "אני צריך שתארגני לי עוגות
ופירות מהמטבח לישיבה"
"שלביץ', חבל שלא חשבת על זה כשהייתי בחדר אוכל".
רן ועומר הביטו בי בשוק. גם בגלל איך שדיברתי אליו וגם בגלל
שלא קראתי לו המפקד. הם הביטו עליו לראות את תגובתו.
"זה לא היה בראש שלי, אז לכי עכשיו. הישיבה מתחילה אוטוטו.
סיימת כבר את המצגת?"
"עוד לא. אני כבר מסיימת. אל תדאג, אני לא אעשה לך פדיחות, אבל
אין לי זמן לרדת למטבח. לך אתה, כבר סיימת הכול, לא?".
כל הנוכחים הביטו בי בתדהמה.
שלביץ' ניסה לצאת מזה גדול :"טוב, ממילא אני צריך לקפוץ רגע
לקשר, אז על הדרך אני אביא אוכל".
הוא עמד לצאת מהמשרד ואז פתאום אמרתי: "רן, עומר. איך אתם
אוהבים את הקפה שלכם? מסתבר ששלביץ' ממש טוב בהכנת קפה. היום
בבוקר הוא הכין לי קפה נהדר!".
הם בהו בי בשוק ולא ממש הצליחו לדבר.
שלביץ' הביט בי כאילו הוא הולך עוד רגע להרוג אותי ואז אמר
לבנים: "תמשיכו בעבודה שלכם. אני מגיע בארבע אחרי הישיבה ואני
מצפה לראות התקדמות", ואז הלך.
היה שקט מביך.
"תגידי, מה קורה פה, לעזאזל!?", שאל רן.
עומר התיישב על השולחן ואמר לי: "אז מה, הזדיינתם?"
התחלתי לצחוק בקול גדול. "לא, פשוט הייתה לנו שיחה צפופה בשבת
ואמרתי לו בדיוק מה שאני חושבת עליו. אמרתי לו שיתחיל להתנהג
כמו בנאדם ושאנחנו לא העבדים שלו, אז שירגיע".
הם נראו כאילו הם לא ממש מאמינים.
"יאללה אחי, בוא למחסן", אמר רן. "יש לנו דברים לסדר שם",
ושניהם הלכו.

לאחר כחצי שעה סיימתי את המצגת, צרבתי אותה על דיסק והנחתי רגל
על רגל על השולחן, הרהרתי לי על כל מיני דברים, בין היתר
ניסיתי לחשוב על דרכים יצירתיות להשפיל את שלביץ' המניאק.
שלביץ' נכנס למשרד, וידא שאין אף אחד באזור ונעל את הדלת.
"תגידי, את פאקינג מטורפת?!", הוא הניח את ידיו על השולחן
וראשו היה ממש קרוב לראשי. כל שפת גופו אמרה תוקפנות.
"אני? למה?", עטיתי על פניי הבעה מלאכית.
"מי את חושבת שאת? חתיכת חיילת מושתנת. אני אוכל עשר כמוך
לארוחת בוקר! כדאי שתתחילי להתנהג בכבוד אל המפקד שלך, אחרי
הכול אני רס"ן ואת בקושי סמלת! כלבה בת..."
הטלפון צלצל. הפנים שלו היו אדומות מכעס.
"הלו? כן? אה, שלום אפרת. מה שלומך? לא, בדיוק פספסת את יובל",
אמרתי תוך שאני מטעימה את שמו. "הוא נכנס לישיבה וייצא רק עוד
כמה שעות. אהה... אההה...", לקחתי דף ועט ורשמתי מספר טלפון.
אחר כך רשמתי בדף אחר את מספר הטלפון שהיה רשום על הצג.
"כן, בטח, אני אמסור לו שהתקשרת", הבטתי על פניו וחייכתי. "אין
בעד מה. יום טוב!".
הרמתי את הפתק הראשון, דחפתי לו לתוך הכיס של החולצה והצמדתי
חזק לחזהו. "אשתך רוצה שתתקשר אליה לגבי היום הולדת של אמא
שלך. זה הטלפון שבו היא תהיה אחר הצהריים".
לקחתי את הפתק השני, קיפלתי יפה והכנסתי לתוך הכיס במכנסיי.
"זה בשבילי. זה הטלפון שלכם בבית. אני שמחה שהיא התקשרה ממנו,
כי מסתבר שהטלפון בדירה שלכם לא רשום ב-144. ככה זה כשגרים
בדירה שכורה. אשתך דווקא נורא נחמדה. אולי יום אחד כשישעמם לי
או כשתרגיז אותי, אני אתקשר אליה וננהל שיחות נפש על בעלה".
שלביץ' התקרב אליי עוד יותר, האף שלו כמעט נגע באף שלי. "שלא
תעיזי", סינן.
התרוממתי מהכסא שלי, התמתחתי למלוא גובהי הלא-גבוה-במיוחד
ואמרתי: "הכול תלוי בך, חמוד", תוך שאת ה"חמוד" הדגשתי
בציניות.
"זה הדיסק של המצגת", הושטתי לו את הדיסק. "עוד עשר דקות
הישיבה מתחילה. לא כדאי שתאחר. אגב, התייחסו אליך יפה במטבח?"

"בת זונה"
"תדבר יפה! כדאי שתתחיל להתנהג בכבוד לחיילת שלך", עקצתי אותו
והלכתי במופגן לשירותים מבלי להעיף בו מבט שני.
איזה כיף, ראיתי איך שאני הולכת ליהנות משארית שירותי הצבאי.

הימים עברו בעצלתיים ואני נהניתי ממרחב חופש סביר. לא ניצלתי
את החופש שלי יותר מידי והשתדלתי לא להגזים כדי לא לעורר את
חמתם של שותפיי למשרד.
באחד הימים, בערך שבוע לאחר מכן, שלביץ' קרא לי למשרד שלו.
הבנים עבדו במחסן המפות.
הוא עמד ונראה קצת עצבני. "אני רוצה שתתחילי לעשות מבדקי
ביטחון שדה. תכיני טופס עם המפרט שאני אתן לך... את כותבת?"
"כן", אמרתי ולקחתי דף, עט וקלסר לרשום עליו.
הוא הכתיב לי וכשסיים אמר: "שני משרדים ביום, זה מספיק. כל יום
אני רוצה דו"ח מפורט על השולחן שלי. ברור?"
"כן".
"יופי", הוא אמר והתיישב בכיסאו מול הלאפ-טופ שלו.
הלכתי משם והתחלתי להכין טפסים. כשסיימתי, הלכתי למשרדי הקשר,
בדקתי אותם והכנתי את הדו"ח. חזרתי סמוך לארוחת הערב. הבנים
היו עדיין תקועים עד מעל לראשם במחסן.
נכנסתי למשרד שלנו ונעלתי. נכנסתי למשרד של שלביץ' אפילו בלי
לדפוק. "סיימתי עם הקשר"
"טוב מאוד", אמר. "מה הדיווח?"
פירטתי לו וכשסיימתי אמרתי לו: "אני צריכה ללכת מחר בבוקר"
"אבל מחר יום שלישי"
"השכנה שלי מתחתנת"
"בשביל חתונה של שכנה שלך את רוצה לצאת לשלשוש? את חיה בסרט,
אה? מה נראה לך, שאת באה ליומיים וגמרנו?"
"אמרתי שאני יוצאת ביום שלישי"
"את יוצאת ביום רביעי וגם זה רק כי אני מסכים"
"לא, כי אני רוצה. אם זה היה תלוי בך, לא הייתי יוצאת חודשים
מהבסיס"
הוא נשך את השפה. "אני לא יכול לשחרר אותך לשלשוש. מה יגידו רן
ועומר?"
"למי אכפת?"
"רותם, זה לא הולך ככה. יש עבודה שצריך לעשות וחלק מהעבודה רק
את יכולה לעשות"
"אז תתחיל ללחוץ על למלא את התקן שלי. גם ככה אני עוזבת עוד
מעט ואני צריכה לעשות חפיפה"
הוא נעמד מולי. אני ישבתי על הכסא. "רותם!!!"
"כן, שלביץ'?"
"תפסיקי תיכף ומייד עם השטויות האלה. יש לנו אחריות פה! את לא
יכולה לעשות מה שאת רוצה!"
"אני יכולה לעשות מה שבא לי. לך לא היה אכפת ממני במשך חודשים,
אז לי לא אכפת ממך"
"את לא עושה את זה בשבילי", הוא גיחך. "אם שכחת, את עושה את זה
בשביל המדינה שלך".
"המדינה שלי תוכל להסתדר טוב מאוד גם אם אני אצא ביום שלישי
הביתה. אף אחד לא ימות".
הוא נשען על השולחן ומלמל: "מה אני אעשה איתך..."
חייכתי לעצמי. "כואבות לי הרגליים מכל ההליכה הזאת."
"אז מה את רוצה ממני?!"
הרמתי את הרגל שלי על השולחן שלו וראיתי אותו מתחיל להתרגז.
השולחן שלו הוא קודש הקודשים. "שתעשה לי מסאז' בכף הרגל"
"סליחה!?!? נדמה לי שלא שמעתי טוב", הוא דפק חזק על השולחן
בידו הגדולה.
"שמעת טוב מאוד. תתחיל!"
"אפילו לאשתי אני לא עושה מסאז' בכף רגל, מה איתך?!"
"אני לא אשתך ואם לא תעסה לי את הרגל, אז גם לא תהיה לך אישה
ותצטרך לקבל בתחת מאסירים עצבניים וחרמנים. יאללה, קדימה. אל
תיתן לי לחכות יותר מדי".
הוא נראה חסר אונים. "ואם יתפסו אותנו?"
"זה לא הפריע לך לזיין במשרד שלך".
"זה היה בשבת".
"אז מה? חוץ מזה שהמשרד נעול וזה בסך הכול מסאז'. קדימה,
שלביץ'".
הוא עמד עוד כמה דקות והביט בי היישר לעיניי. זה נראה כמו נצח.
תהיתי אם ייכנע לי או לא.
הוא כרע ברך. חיוך החל להימתח על פניי. הוא משך את רגלי
שהשתרעה על השולחן אליו.
"בעדינות!" גערתי בו.
הוא הפשיל את המכנסיים שלי עד לברך תוך כדי קיפול מדוקדק ואז
הסיר את הסנדל השטוח והשחור שלי. הוא התיישב על ישבנו, ניקה
אבק מהרגל שלי והתחיל ללחוץ.
"לא כזה חזק! בעדינות!"
הוא הביט בי מלמטה בעיניים מצומצמות וזה היה פשוט שווה הכול.
המסאז' לא עניין אותי בכלל. זה רק המבט שלו. ההתנהגות שלו.
הוא התחיל ללוש. רואים שהוא לא יודע לעשות מסאז'ים. התחלתי
לחלק לו הוראות לגבי העוצמה, הכיוון והחלקים השונים בכף הרגל.

"יפה, מסתבר שאפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים".
הוא הביט בי במבט מלא משטמה.
"תעיף את הידיים שלך ממני".
הוא הביט בי במבט שואל.
"תנשק", חייכתי חיוך מרושע.
"איכס, יא סוטה מגעילה. למה שאני אעשה את זה?"
"כי אתה אפס". זהו, אמרתי את זה.
"זהו, נשבר לי. אני הולך", הוא עמד לקום.
התרוממתי מעליו ושמתי את כף הרגל היחפה שלי על הביצים שלו
ולחצתי קצת. "אתה לא הולך לשום מקום, אחרת תשא בתוצאות"
הוא הרים את כף הרגל שלי והניח אותה על הרצפה. הוא עמד מולי
והביט בי מלמעלה. "את לא תעיזי לעשות כלום, את סתם כלבה שמפחדת
מהצל של עצמה", הוא צחק.
"רוצה לבדוק אותי? מוכן לקחת את הסיכון?"
"את לא תעשי את זה, את טובה מדי. ילדות טובות לא עושות רע
לאנשים"
"זה אולי נכון, אבל לא נכון כשהן שונאות מישהו ורוצות נקמה".

"אז זה העניין? את רוצה לנקום בי?"
"עד הסוף המר"
"אני לא מאמין לך", הוא התריס כנגדי.
בלעתי רוק ושתקתי. הוצאתי את הנייד שלי מהכיס. הוא עמד לחטוף
לי אותו. "רק שתדע שהתמונות כבר לא פה. שלחתי אותן לחברות שלי
שאני בוטחת בהן ולמייל שלי, כך שאם תהרוס אותו, זה לא יעזור לך
בשיט".
פתחתי את ספר הטלפונים. "אממ... אפרת שלביץ'... או! מצאתי!".
משכתי אליי את הטלפון שלו. הטלפון במשרד שלו היה היחידי עם קו
חוץ. התחלתי לחייג את המספר. הוא לא ניסה לעצור בעדי. הביט
עליי בשבע עיניים. כנראה היה בטוח שאני עושה את עצמי או שאתחרט
בכל רגע.
"שלום! אפרת?", שאלתי. מיד שמתי אותה ברמקול.
"כן? מי זו? הלו? הלו?"
הוא שמע, החוויר ומיד טרק את הטלפון. "חתיכת..." הוא התנשף.
"אתה הורס לי את כל הכיף".
"אוקיי! אוקיי! אני נכנע! רק תעזבי אותי כבר בשקט! מכשפה".
צחקקתי והתיישבתי על הכסא. "קדימה, אין לנו הרבה זמן. לא שאכפת
לי שיראו אותך מנשק לי את הרגליים".
הוא משך את הכיסא שלו לעברי.
"לא, על הרצפה".
הוא השתהה כמה רגעים ואז התיישב על הרצפה.
"היא קצת מלוכלכת. השבוע זה התור שלי ועוד לא ניקיתי. מאחר
ואני הולכת מחר בבוקר, אני לא אוכל לשטוף אותה. אני סומכת עליך
שתנקה אותה. אני אבדוק את זה!"
הוא ממש התאפק לא לומר כלום. תפס את הרגל שלי בחוזקה. בעטתי בו
בחזה. הוא השתנק.
"בעדינות, אמרתי!"
הוא לא הביט בי הפעם בכלל. התחמק מהמבטים שלי בכל מחיר.
"ככה זה. תורידי לכל האנשים האלה עם האגו הענק את הדרגות ותראי
איך שהם ככל האדם ואפילו פחותים מכל אדם".
הוא לא הגיב, לצערי. הפעם, בניגוד לפעם, שמחתי לראותו מתרגז.
הוא קרב את כף רגלי אל פניו ונישק נשיקה קטנה. הניח על הרצפה.
"זהו! מרוצה?"
"לא. תמשיך. אני רוצה שתנקה את כפות רגליי מאבק המדבר".
הוא התחיל להכות בכף רגלי עם ידו כדי לנקות את הלכלוך.
"עם הלשון".
מבטו נישא אליי מתחתית מקומו. הוא עדיין שתק. הרגשתי גדולה
מהחיים. כשהלשון שלו נגעה בעדינות בגב כף רגלי הרגשתי בלתי
מנוצחת. מי היה מאמין שאני אגיע למקום הזה שבו שלביץ' עושה כל
מה שאני רוצה? שבו הוא מנשק את כף רגלי!? מירי בחיים לא תאמין
לזה.
הוא התחיל לנשק וללקק, תוך שכיוונתי את ראשו מתחת לכף רגלי ואל
בהונותיי. לאחר כעשר דקות שבהן הוא הבריק את כף רגלי, הוא הרים
את ראשו. "צריך ללכת לארוחת הערב".
"אני צריכה ללכת לארוחת הערב. הלילה אתה לא תאכל כלום".
"סליחה?!"
"כן, בגלל המרדנות שלך. עכשיו תגיד לי תודה".
"על מה, לעזאזל?!"
"על זה שהרשיתי לך ללקק לי את כפות הרגליים".
"חה! הרשית לי?!"
"אני מחכה."
"תודה".
"אתה צריך לומר: תודה, המפקדת", חייכתי חיוך רחב.
הוא התפוצץ מצחוק.
לא יכולתי לסבול את הצחוק המזלזל הזה.
העפתי לו סטירה מצלצלת. הלחי שלו האדימה. הוא שתק מיד ותפס את
לחיו. ראיתי איך העלבון צורב בו.
"אני מחכה"
"תודה..." שתק לרגע. "המפקדת", השמיע חלושות, מבטו מושפל.
רציתי לשבור אותו לרסיסים. הרגשתי שיכרון כוח, על גג העולם!
"לא שמעתי. חזק יותר!"
"תודה, המפקדת", הגביר מעט את קולו.
"תחזיר לי את הסנדל למקום".
רגע לפני שהוא עשה זאת, ניגבתי את כף רגלי על מכנסיו. "איכס.
הרוק שלך מחליא אותי", הוספתי תוך שהבעת פניי הייתה מרוחה
בהבעת גועל בוטה.
סגר את סוגר הסנדל, החזיר את המכנסיים למקומם.
"לילה טוב לך", חייכתי והלכתי משם. רגע אחרי שעמדתי לטרוק את
הדלת צעקתי לו: "יש לי קשרים במטבח היום בערב. אני אדע אם היית
או לא בארוחה, ואני אדע אם ביקשת שישלחו לך אוכל לחדר, אז אל
תעז אפילו לחשוב על זה!"

סיימתי עם טופס הטיולים היוצא שלי. המדים באפסנאות, הצטלמתי עם
כולם, חיבקתי את כולם. בתיק שלי היו שארית הדברים שנשארו. היה
גם מכתב המלצה מפואר משלביץ'. יהיה חבל להפסיד שפוט כמוהו.
עמדתי בש"ג ודיברתי עם בוריס מהאפסנאות.
אישה יפה עם שיער חום גולש ומשקפי שמש שחורים וגדולים נכנסה
לביתן הש"ג.
"תעודה מזהה בבקשה", אמר בוריס.
האישה הוציאה רישיון נהיגה מהתיק. מרחוק ראיתי את שלביץ' מתקרב
לש"ג.
"תודה", החזיר לה את התעודה. "למי את ובאיזה עניין?"
"אני אשתו של רס"ן יובל שלביץ', באתי לבקר אותו. יש לי יום
הולדת מחר ובאתי לעשות איתו את השבת", חייכה הגברת.
שלביץ' כבר עמד לידי. ראיתי את מבט האימה שפוך על פניו, תהה
ודאי על מה כבר הספקנו לדבר.
"אה, שלביץ' זה בעלך?" חייכתי והבטתי אל שלביץ'. "תדעי לך שהוא
אחלה מפקד, באמת! אגב, הפסקת כבר לעשן?"
"ממתי אתה מעשן?", שאלה גברת שלביץ'.
קרצתי אליו. "יום הולדת שמח, אפרת! אפרת, נכון? ואתה, שמור על
אשתך, כן?".
פניתי לאפרת ולחשתי לה: "השארתי לך מעטפה על השולחן שלו.
ביי!".
הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. על השולחן שלו הונחה מעטפה צבאית
שעליה כתבתי בטוש גדול ושחור "לכבוד אפרת שלביץ'". במעטפה
היו שתי תמונות.
מעטפה דומה נשלחה יום לפני כן למצ"ח.
חבל עליו. באמת חבל!
בעצם... ממש לא...