זה היה יום שבת אביבי, למרות שלפי לוח השנה חודש דצמבר היה
עדיין בעצומו. אשתי ואני נסענו ברכב המשפחתי לכיוון צפון, לעמק
חפר. הכביש היה פנוי כמעט לגמרי בשעה זו. יצאנו מוקדם, כי
קבענו עם משפחתנו הצעירה להיות בביתם בזמן, כדי לשמור על
הנכדים שיישארו בבית. ההורים רצו להצטרף לטיול מאורגן לים המלח
למשך היום הזה בלבד. נכנסנו לדרך הצדדית המובילה לביתם החדש,
אשר נבנה באזור המורחב של הכפר. שכונה חדשה של גגות רעפים
אדומים, מאוד אופייני לבנייה החדשה שהתפתחה בעמק חפר.
המשפחה קיבלה את פנינו כרגיל בשמחה בכניסה לבית. אדם בן השלוש,
שלי בת התשע ודויד בן האחת עשרה. אנחנו אמורים להיות ה"בייבי
סיטרים" של אדם ושלי, בעוד דויד ייצא עם הוריו לטיול המתוכנן.
המשפחה כוללת גם את גולדי, כלבת גולדן רטריבר בת שלוש, בצבע
זהוב. הכלבה ואדם גדלו יחדיו בבית המשפחה. עד סוף שנת התפתחותו
הראשונה של אדם, גולדי כבר הייתה "בוגרת" ורכשה מנהגים
המתאימים למשפחה. במיוחד נקשרה לאדם ולמנהגיו. אין ספק שהיא
קינאה מאוד בכל פעם שאדם היה נאסף לזרועותיה של אמו כדי
להאכילו או להלבישו. אפשר היה לראות את מבט הסקרנות הניבט
מעיניה אל הטיפול החם, שהאם הייתה מעניקה לבייבי שלה משך כל
שנות התפתחותו של התינוק. גולדי הייתה משחקת עם אדם בצעצועים
שלו: וכשהוא השליך את צעצועיו למרחק, גולדי הייתה תמיד בסביבה
לאסוף את הצעצוע ולהחזירו להישג ידו של התינוק.
זכורים לי אירועים רבים נוספים. בשלב שאדם כבר הצליח לעמוד על
רגליו וללכת, לטפס על הכיסאות ועל הכורסאות, גולדי תמיד הייתה
שם שמא יפול... היא שימשה לו כרית, כדי למנוע ממנו את החבטה
ברצפה. זה היה מדהים לראות אותה עוקבת אחר כל צעדיו ולהיות
במקום הנכון בזמן הנכון. לעומת זאת אדם לא התייחס אליה כלל.
הוא ראה את כל התנהגותה כדבר מובן מאליו, כחלק בלתי נפרד מכל
הדברים האחרים הפועלים בסביבתו הקרובה למענו. הוא דרך עליה,
משך בזנבה, התגלגל אתה על הרצפה והיא קיבלה את מעשיו כמשחק,
בהכנעה, או שלא הגיבה כלל. לפעמים תפסה מרחק, כדי שלא יוכל
להתעלל בה שוב.
הפרידה מההורים עברה בקלות. הזמן חלף, שעת הצהריים הגיעה.
חשבתי לצאת קצת לטייל בסביבה עד לארוחת הצהריים (אומרים שזה
בריא להלך קצת על מנת להוריד במשקל או להמריץ את מחזור הדם).
אשתי הציעה שאקח את גולדי אתי. גם שלי רצתה להצטרף לטיול.
שמחתי מאוד לחברה ולהסברים שאקבל - לאיזה כיוון ללכת ומה
לראות.
בדרך כלל הייתה שלי אחראית על גולדי בכל הקשור לאוכל ולטיפול
בה והקשר ביניהם היה הדוק וחזק. הסתבר, שהיא נהגה לקחת את
הכלבה לטיולי המשפחה ולסתם טיולים בסביבה הקרובה. לי נראה
חיוני שנצא לטיול עם רצועה מתאימה, כדי שתהיה לנו שליטה על
תנועותיה של הכלבה, אך שלי התעקשה, שאין צורך ברצועה ושהיא
תמיד יוצאת אתה בלי רצועה.
לי הדבר לא נראה הגיוני ועמדתי על כך שניקח את הרצועה ליתר
ביטחון.
בסופו של דבר יצאנו כאשר שלי מראה לי את הדרך, הכלבה הולכת
לצדנו ואנו מתקדמים אל הלא נודע... זו הייתה שכונה חדשה
יפיפייה. כל בית היה מתוחם בגינה מטופחת. חלקם הרימו קירות
לגידור ואחרים השאירו את השטח הקדמי פתוח או שתלו שתילים
לתיחום גבול החלקות. היה מרהיב לראות את התפישה של כל משפחה
לגבי הראייה הארכיטקטונית של המבנה והחצר. כל החצרות מקושטות
בפרחים ובצמחים. הכבישים היו נקיים מאוד. הכול נראה נעים
ומרהיב.
גולדי רחרחה בכל חצר ומכיוון שלא הייתה כל תגובה, התחילה
להיכנס לחצרות ולהיעלם מעינינו לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר.
ביקשתי משלי לדאוג לכך שגולדי תישאר בתחום שליטתנו, אחרת ניאלץ
לקשור אותה. המשכנו בדרכנו, אך כל ניסיונותיה של שלי לרסן את
הכלבה עלו בתוהו. סקרנותה של הכלבה לכל הנעשה בחצרות הלכה
וגברה. שלי רדפה אחריה מחצר לחצר וחצתה את הכביש מצד לצד ללא
זהירות מספקת. כיוון שהרגשתי את עצמי אחראי גם על גולדי וגם על
שלי, החלטתי שברגע שגולדי תחזור אלינו, אקשור אותה עם הרצועה
לבל נאלץ לחפש אותה בכל פעם מחדש. שלי לא הסכימה בשום אופן
שהכלבה תהיה קשורה והפגינה חוסר שביעות רצון מובהק מכל
הסיטואציה. היא ניסתה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית לשחרר את
הרצועה ומשלא הצליחה, היא כעסה מאוד והתחילה לצעוד מאתנו
לכיוון הבית.
אנחנו ממילא היינו בדרך חזרה. המרחק כבר לא היה גדול וגולדי
ואני צעדנו בדרך משופעת לעבר הבית, שנראה היטב במרחק של כק"מ
אחד מאתנו.
לפתע הרגשתי בטנדר הנוסע לידי. לא שמעתי מנוע ומשהסתכלתי לתא
הנהג לא ראיתי איש. הטנדר התדרדר במדרון ללא נהג על כביש ריק
מאדם, פרט לשלי שצעדה כברת דרך לפנינו. כאשר הפנמתי את
המשמעות, הטנדר כבר היה לפנינו. התחלתי לרוץ עם גולדי קדימה
וצעקתי "שלי, שלי", אך היא לא הגיבה - אם משום שלא שמעה או
משום עקשנותה על כך שלא שמעתי בקולה. גולדי התחילה למשוך אותי
קדימה, כאשר הרצועה מעכבת את התקדמותה. לא הייתה ברירה ושחררתי
אותה מהרצועה. היא רצה מהר ככל יכולתה, עקפה במהירות לפני
הטנדר ובתנופה רבה קפצה על שלי ברגע האחרון, כששתיהן מתגלגלות
מעבר לשולי הכביש אל המדרכה, בדיוק כאשר הטנדר חלף על פניהן
במהירות הולכת וגוברת. הלב היה מלא חרדה על המקרה הבלתי רגיל.
מיהרתי להרים את שלי מהמדרכה ולשמחתי היא הייתה בריאה ושלמה,
פרט לשריטות קלות ברגלה. הטנדר המשיך למטה במהירות ונתקע בגדר
של אחד הבתים. קהל רב התאסף סביב לטנדר וכשפתחו את דלת הנהג,
ניבט אליהם ילד כבן עשר בחיוך ביישני...
|