לפני שמונה ימים, אם מישהו היה אומר לדראקו מאלפוי שהוא ישב על
ארבע בצריף נטוש ומט לנפול עם הזין של הארי פוטר בתוכו, הוא
היה מקלל אותם כל הדרך לצרפת. אפילו רחוק יותר, אם היו אומרים
לו שהוא יהנה מזה.
אבל עכשיו הוא שם, ידיו לופתות את רצפת העץ מתחתיו, הג'ינס שלו
סביב ירכיו ופיו קפוץ בחוזקה במאמץ לא להשמיע קול.
הרבה דברים יכולים לקרות בשמונה ימים.
אחד.
היה קר.
זאת הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של דראקו מאלפוי. השנייה
הייתה 'אאוץ'', ולא רחוק אחריה הייתה 'איפה אני, לעזאזל?' הוא
פתח את עיניו, ובמשך כמה רגעים הן סירבו להתמקד. היה גוש מוצלל
שזז בטווח הראייה שלו, ואז אור בוהק.
ואז הוא נזכר. פאניקה הציפה אותו והאדרנלין שהתפשט בגופו עמעם
את הכאב מספיק, כך שהוא יכול היה להתיישב. הוא שלח מבט זועם
לכיוון הדמות שעמדה מעליו והכין את עצמו לקללה הבאה, שאולי
אפילו תוטל בעזרת השרביט שלו עצמו.
אבל שום דבר לא קרה.
"אמרתי לכם שאני לא -" דראקו התחיל, אבל הפסיק כשיד התרוממה
מולו ונעצרה מול פניו. הוא מצמץ לכיוונה, מנסה להכריח את עיניו
להתמקד. "מי אתה?"
"אלוהים, מאלפוי, מה לעזאזל קרה לך?"
דראקו קפא - הוא הכיר את הקול הזה, למרות שלא שמע אותו במשך
זמן רב. הוא הרים את מבטו ומצמץ, ופנים מוכרות הופיעו מול
פניו. "פוטר?"
פוטר נשען קרוב יותר, עיניו רצות במורד גופו. "כמה זמן אתה
נמצא פה?"
הדבר האחרון שדראקו זכר היה שזרקו אותו על הרצפה בתא המעופש
הזה. לפני זה הכול היה מעורפל. הוא לא הצליח להיזכר כמה זמן הם
עינו אותו, למרות שהכאב היה מאוד ברור וטרי בזיכרונו. איך הם
הצליחו לתפוס גם את פוטר?
"לא יודע. כמה זמן אתה נמצא פה?"
"לא הרבה. כדאי שנלך מכאן. אתה יכול לעמוד?"
דראקו צחק, וזה הכאיב לצלעות שלו. "אתה מציע להציל אותי?"
"אם זה נוח לך," פוטר השיב. "אני יכול לחזור מאוחר יותר. איך
מחר אחרי הצהריים נשמע לך?"
דראקו שפשף את חזהו הכואב וגיחך. "אני רק צריך לצעוק, והם
יבואו בריצה. אתה זה שהם רוצים, אתה יודע."
"אתה מטומטם? אין פה אף אחד."
"הם למעלה," דראקו אמר, מביט לכיוון התקרה. "עשרות מהם. הלורד
האפל עצמו מגיע הלילה." הוא עצר. אולי החלק הזה קרה כבר.
פוטר נאנח וכרע מול דראקו, ההבעה על פניו - שדראקו סוף סוף
הצליח לראות - הייתה תערובת של עצבים ורחמים. "הבית ריק,
מאלפוי. הגעתי לפה בגלל מידע שקיבלנו על התאספות של אוכלי
מוות, אבל הם הלכו מזמן. הם השאירו אותך למות פה."
דראקו פתח את פיו כדי להשיב, אבל לא הצליח לחשוב על שום דבר
להגיד. זיכרונות צפו לתודעתו עכשיו, חלקם מעורפלים וחלקם חדים,
ואף אחד מהם לא נעים במיוחד. הוא הרגיש משהו דביק על הלחי שלו,
כמו קורי עכביש, והוא שפשף את פניו בבלבול. הוא לא הצליח
להוריד את זה.
"זה לא נכון." הוא אמר בסופו של דבר.
"לא?" פוטר השיב בעודו נעמד. "אני יודע מה הם רצו ממך. אני
רוצה את אותו הדבר."
"למצוץ את הזין שלי?"
פוטר התעלם מההערה הזו. "תשתף פעולה, או לא. אנחנו יכולים
להסתיר אותך מהם. אבל באמת שלי אכפת לי מה תבחר. תישאר כאן
ותמות, אם זה מה שאתה מעדיף."
"לך תזדיין," מאלפוי נהם וניסה לעמוד. כאב זרם בגופו והוא שמע
את עצמו צורח לפני שהיה מודע לכך שהוא עושה זאת. עברו כמה
שניות לפני שהוא הבין מאיפה הכאב מגיע.
"שבר רציני יש לך שם." פוטר אמר. "בלי טיפול רפואי, יצטרכו
להוריד לך את הרגל הזאת תוך יום או יומיים."
דראקו היה מבוהל מכדי להגיב. הוא הביט למטה וראה שרגלו הימנית
שבורה בכמה מקומות. דרך ערפול הכאב, הוא תהה איך זה קרה ולמה
זה לא כאב עד עכשיו. ואז דראקו התחיל להבין את המצב בו הוא
נמצא - האנשים היחידים שהיה לו עתיד אתם השאירו אותו למות כאן,
לא היה לו שרביט והדרך הכי טובה שהייתה לו לשרוד ברגע זה הייתה
פוטר.
הוא חרק את שיניו. "אני מניח שלא תוכל לרפא את זה?"
פוטר בחן את רגלו של דראקו במבט זעוף. "אני יכול, למרות שעדיף
שתלך לבית חולים."
דראקו נענע את ראשו. "הם ישלחו אותי לאזקבאן."
"סביר להניח."
"אתה יכול לרפא את זה או לא?"
"מה אם אני יכול?" פוטר שאל. "מה תעשה בשבילי?"
הכאב ברגלו של דראקו נהיה חד יותר עכשיו, והוא היה חייב לחרוק
את שיניו בחוזקה כדי לא לצעוק. "אני לא יודע איפה הוא. אם
הייתי יודע הם היו מוציאים את זה ממני," הוא החווה לכיוון רגלו
השבורה, "כשהם עשו את זה. אני לא עד כדי כך נאמן."
חיוך מוזר חלף על פניו של פוטר. "זה הדבר שאני סומך עליו."
שניים.
הייתה דפיקה על דלת הדירה: שלוש חבטות מהירות, שנייה הפסקה,
ושלוש חבטות נוספות.
דראקו נעמד, בוחן את רגלו המחלימה לפני שהניח את כל כובד משקלו
עליה. השברים עדיין כאבו קצת, ולמרות שלא כאב לו ללכת רגיל,
המראה של רגלו השבורה עדיין היה טרי בזיכרונו. הוא צלע לכיוון
הכניסה, פתח את שלושת מנעולי הברזל הכבדים ואת הדלת.
"מוניטו," פוטר אמר, ונכנס דרך המחסום של הכישוף לתוך הדירה.
הוא הניח את השקית שהביא איתו על השולחן המתקפל הישן שבמרכז
החדר, לא מביט בדראקו כשעבר לידו.
"אחר הצהריים טובים גם לך," דראקו מלמל בעודו סוגר את הדלת.
פוטר הוציא בקבוק קטן מהשקית שהביא ופתח אותו, משחרר ענן של
אדים צהובים. "זה שיקוי מרפא. כדאי שתשתה את זה לפני שזה
יתקרר."
דראקו לקח את הבקבוק, ועיווה את אפו לריח שנדף ממנו. "זה
נוראי."
"הם תמיד כאלה, לא? מאדאם פומפרי הכינה את זה בעצמה, אם זה
גורם לך להרגיש טוב יותר."
דראקו הביט בו, מופתע. "הלכת עד להוגסמיד בשביל זה?"
"אני בוטח בה. וידעתי שהיא לא תשאל שאלות."
דראקו הזעיף מבטו לכיוון השיקוי. לא היה לו שום דרך לדעת אם
הוא יכול לבטוח בפוטר. כמובן, הוא בטח בו מספיק להרשות לו לרפא
את הרגל השבורה שלו. למרבה ההפתעה, הוא עשה עבודה טובה. "מה זה
עושה?"
"זה מזרז את תהליך ההחלמה. במצב נורמלי היית מקבל מנה מזה יחד
עם הכישוף לאיחוי העצמות."
"מתי למדת כל כך הרבה על ריפוי?"
פוטר משך בכתפיו. "חשבתי שזה משהו שיוכל להיות מועיל. וזה
היה."
דראקו לא ידע הרבה על מה שפוטר עשה במשך השנים האחרונות- שלוש
וחצי שנים עברו מאז הלילה הנוראי ההוא בהוגוורטס. הוא תהה אם
פוטר ידע איך חייו של דראקו היו מאז.
הוא נשם עמוקות, ואז הרים את הבקבוק אל פיו והטה אותו אחורה.
השיקוי היה נוראי כמעט כמו פולימיצי, אבל פחות גושי. עברו כמה
שניות ארוכות לפני שהוא הצליח לבלוע את כולו, והוא יכול היה
להרגיש אותו שוקע בבטנו.
"אתה אמור להיות בסדר עד מחר. החומר הזה פועל מהר."
דראקו הניח את הבקבוק הריק על השולחן ועיוות את פניו בגועל.
"אז אני אבריא בערך בזמן שהטעם הנוראי הזה יעבור לי מהפה?"
"משהו כזה. יש שם גם קצת אוכל בשבילך."
דראקו היה רעב, אבל הוא לא רצה לחטט בשקית מול פוטר. הוא העיף
בה מבט מהיר.
"נוח לך?"
דראקו נחר בבוז. החביאו אותו בסטודיו קטן ומוזנח, עם שום דבר
לעשות חוץ מלשבת ולחכות שפוטר יגיע. אפילו לא היה לו מושג איפה
הוא היה - החלון היחיד שבדירה צפה אל סמטה זרה בעיר לא מזוהה.
"אני לא יכול להתלונן."
"לא, אתה לא יכול. ואתה יודע שאני יכול להמשיך להחביא אותך רק
בתנאי שתשתף פעולה."
"ואם אני לא אשתף פעולה?"
פוטר גיחך. "וולדמורט רוצה אותך מת. משרד הקסמים רוצה אותך
באזקבאן בגלל מה שעשית בהוגוורטס."
"ומה אתה רוצה?"
עיניו של פוטר הצטמצמו. "אתה כבר יודע מה אני רוצה."
"אם לא שיתפתי פעולה עם הלורד האפל תחת עינויים, למה אתה חושב
שאני אשתף פעולה עם משרד הקסמים?"
"למי עוד אתה יכול לפנות? אנחנו לפחות יכולים להשאיר אותך
בחיים."
דראקו צחק. "אחרי כל השנים האלה, אתה עדיין חושב שהכול קשור
בלבחור בצד הנכון. העולם לא כל כך שחור ולבן, פוטר."
"אני יודע את זה," פוטר השיב בטון קריר. הוא פנה לכיוון הדלת.
"אני יודע את זה טוב יותר מכל אחד אחר."
דראקו נעל את המנעולים אחרי שהוא הלך, ותהה כמה זמן הוא יוכל
למשוך את פוטר. מספיק כדי להחלים ולתכנן איך לשרוד, הוא
קיווה.
לא נשאר לו הרבה אחרי השנים האחרונות - השם שלו, המשפחה שלו
והירושה שלו נעלמו לחלוטין ברובם. היו מעט מאוד אנשים שהוא
יכול לסמוך עליהם, וכמעט אף אחד שזכה לנאמנות שלו. למען האמת,
היה אחד שכן, והוא לא תכנן לוותר על זה. זה היה הרסיס האחרון
של אנושיות שנשאר לו.
פוטר ייאלץ ללמוד את זה בדרך הקשה, ועד שהוא ייגלה זאת דראקו
כבר לא יהיה שם.
שלוש.
הוא היה מכורבל על הספה כשהארי ניער אותו עד שהתעורר. הוא
התיישב במהירות, לבו הולם.
"אנחנו חייבים ללכת, עכשיו," פוטר אמר. הוא הלך לחלון והביט
החוצה לסמטה, שרביטו לפות בידו.
"איך נכנסת לפה? חשבתי-"
"אני שמתי את המחסום, לא? הורדתי אותו והתעתקתי פנימה. בוא
נלך."
דראקו נעמד, אדרנלין חודר דרך מעטה השינה. "לאן?"
פוטר הושיט את ידו. "בוא נלך." צל שהגיע מכיוון החלון חלף על
פניו, מעוות את אפו ואת פיו. אש בערה בעיניו, משהו שדראקו לא
ראה לפני כן.
הוא רצה לשאול עוד שאלות: מי בא, איך פוטר ידע, מי עוד ידע
שהוא שם, ואם הם מצאו אותו כל כך מהר הפעם, למה פוטר חשב שהוא
יהיה בטוח יותר במקום אחר? אבל הוא לפת את ידו של פוטר בחזקה
במקום זאת.
רגע לאחר מכן הם עמדו בסלון של בית אחר. היה חשוך, אבל אור
עמום חדר פנימה מפנסי הרחוב שבחוץ, מספיק כך שדראקו הצליח
להבחין בצורות של הרהיטים שמסביבם. פוטר הדליק את שרביטו,
והצורות התמקדו מול עיניו: ספה, שולחן, אח. הוא נראה כאילו גרו
בו, כאילו הבעלים יכול לחזור כל רגע.
"זה לא בית פרטי, אבל יש קסם חוסם קולות, כך שאין לך מה לדאוג.
אבל בכל זאת, אני לא הייתי הולך ודופק על הקירות או משהו."
דראקו הבחין שהוא עדיין אוחז בידו של פוטר. הוא שחרר אותה
והתרחק ממנו. "איפה אנחנו?"
"בית בטוח אחר," פוטר השיב. "שמנו פה מישהו אחר אתמול, אז אמור
להיות אוכל. אתה יודע איך לבשל בדרך המוגלגית?"
דראקו פנה להביט בו. "כמובן שלא."
"זה הזמן הכי טוב ללמוד. איך הרגל שלך?"
דראקו שלח מבטו אליה. הוא לגמרי שכח מזה עד שפוטר העלה את
העניין. "בסדר. אני חושב."
"טוב. אני אבוא לפה מחר. אני לא יכול לשים מחסום בגלל הקרבה
למוגלגים, אז אל תפתח את הדלת אם מישהו דופק. אני אתעתק פנימה.
אל תצא החוצה, ותתרחק מהחלון. ואל תענה לטלפון - למרות שאני
בספק שאתה בכלל יודע מה זה טלפון. הבנת?"
לפני שדראקו הספיק להגיב הארי התעתק משם.
"שיהיה," דראקו מלמל, מעוצבן מכך שהעבירו אותו בלי הסברים. אבל
בטח היה עדיף שהוא לא ידע ממה הוא בורח, בכל מקרה.
השמש תזרח בקרוב, והוא היה יותר מדי ערני בשביל לחזור לישון
שוב. לפחות הבית הזה היה גדול יותר מהקודם. הוא הלך למטבח לחפש
את האוכל שפוטר הזכיר.
היה קצת מיץ פרות במקרר, יחד עם כמה בקבוקי בירה. הוא מצא דגני
בוקר, כמה פחיות מרק ושקית סגורה של צ'יפס בארון.
הוא בחן את הכיריים המוגלגיים כמה שניות, ולקח את הצ'יפס
במקום. יש לו את כל היום להבין איך זה פועל.
ארבע.
לקח לו כמה זמן להבין מה הקופסה המוזרה שעל השולחן הייתה.
הסקרנות גברה עליו לבסוף, והוא החליט ללחוץ על חלק מהכפתורים
שהיו עליה כדי לראות מה הם יעשו.
הוא כמעט קפץ מרוב בהלה כשהיא התחילה להשמיע קולות, אבל כשהוא
ראה את התמונות בחזיתה הוא הבין מה היא הייתה. הוא שמע דיבורים
בהוגוורטס על המצאות מוגלגיות כאלה, ולמרות שהוא תמיד הפגין
חוסר עניין, הוא היה חייב להודות שהרעיון של קופסאות שמראות
אנשים ריתק אותו.
הוא בילה את כל היום מולה, צופה בכל מיני סוגי תכניות - דרמות,
קומדיות, פרסומות, חדשות. אפילו היו תכניות שהראו אנשים
משתמשים בקסם, למרות שעד כמה שדראקו הצליח להבחין זה לא היה
קסם אמיתי. ולא היו אזכורים למלחמה, משהו שהפתיע אותו. שום
דיבורים על הלורד האפל, על אוכלי מוות או על שום דבר מוכר. האם
מוגלגים באמת היו כל כך עיוורים שלא היה להם מושג מה מתרחש
סביבם?
הוא השאיר את הקופסה דולקת כל הלילה, מפחד שאם הוא יכבה אותה
הוא לא יצליח לגרום לה לפעול שוב. הוא ישן על הספה, חלומותיו
מלאים בתמונות מוזרות שהוא ראה, מוחו מערבב את קווי העלילה של
הדרמות השונות. הוא לא חשב שהוא חלם עוד חלום מוזר כזה אי פעם.
וכשהוא התעורר בבוקר למחרת זה עדיין המשיך, עדיין מרעיש ומראה
תמונות של מוגלגים מדברים על דברים מוזרים שקורים במקומות שאף
פעם לא שמע עליהם.
הוא צפה בה כל היום, מסיים את הצ'יפס ואת הבירות.
פוטר חזר בערב, כשדראקו היה במטבח וניסה לגלות איך לחמם את
המרק על הכיריים. עוצמת הקול של הטלוויזיה הייתה גבוהה מספיק
שהוא יוכל לשמוע אותה במטבח, וכשקולו של פוטר נשמע מעל חדשות
הערב, דראקו כמעט קפץ באוויר מרוב בהלה.
"אתה אמור לפתוח את המכסה לפני שאתה מבשל את זה, אתה יודע."
דראקו הסתובב, מושיט את ידו אינסטינקטיבית ומנסה למצוא משהו
שיוכל לשמש כנשק. אצבעותיו נסגרו סביב כף מעץ, והוא החזיק אותה
מול גופו - הקצה המעוגל מכוון לחזהו של פוטר.
פוטר הביט בכף בפחד מזויף. "מה אתה מתכוון לעשות - לערבב אותי
למוות?"
"זה מגיע לך על כך שהתגנבת מאחורי. יש לך מזל שאין לי שרביט."
"אפילו האגריד יוכל להתגנב מאחורייך עם כל הרעש הזה," הוא הניח
שקית פלסטיק על השולחן. "הבאתי אוכל. אני מקווה שאתה אוהב
סיני."
להפתעתו של דראקו, פוטר הביא אוכל בשביל שניהם והתיישב ליד
השולחן שבמטבח כדי לאכול איתו. הם אכלו בשתיקה יחסית, חוץ
מהרעש שנשמע מכיוון הטלוויזיה שבחדר השני. דראקו לא הצליח
לחשוב על משהו להגיד שלא כלל דברים שהוא ראה בטלוויזיה. אולי
עדיף לא לתת לפוטר לדעת שהוא נשחק קצת.
"הם לא מדברים על המלחמה בחדשות המוגלגיות," הוא אמר לבסוף,
דוחף במזלגו שאריות של אורז מטוגן על צלחתו. "ואני הייתי...
עסוק במשך החודשים האחרונים, כך שאני לא בטוח מה קורה שם
בכלל."
פוטר נגס במשהו ולא השיב.
דראקו ניסה שוב. "לא ראיתי עותק של 'הנביא' הרבה זמן. אני לא
יודע הרבה על המלחמה."
"יש לך מזל."
"אני יודע. אבל קצת מידע לא יזיק, אתה מבין. אלא אם אתה מנסה
להסתיר את זה ממני."
פוטר הרים את מבטו. "אני יכול להגיד אותו דבר עליך."
"לספר לי מה קורה במלחמה זה לא אותו דבר כמו להסגיר את סנייפ
למשרד הקסמים."
"אני יודע שאתה יודע איפה הוא," פוטר אמר, עיניו מצטמצמות.
"זאת הסיבה היחידה שאני עוזר לך עכשיו."
"אפילו אם ידעתי, לספר לך לא יועיל לי בכלל. אם יתפסו אותי
בחוץ, אני מת. ברגע שתשיג מה שאתה רוצה ממני, לא יהיו יותר
טלוויזיה ואוכל. ישלחו אותי לאזקבאן."
"חשבתי שתרצה לבלות קצת עם המשפחה שלך שוב."
"לך תזדיין."
פוטר נשען אחורה בכיסאו, תסכול מופיע על פניו. "אם אתה לא
מתכוון לעזור, אני לא אטרח לסכן את עצמי עבורך יותר."
"לסכן את עצמך? חשבתי שזאת העבודה שלך."
שפתיו של פוטר נלחצו לפס דק והוא הסיט את מבטו. "אתה יודע איפה
סנייפ או לא?"
דראקו היסס. זה היה היתרון היחיד שהיה לו, והוא לא היה בטוח
שעכשיו זה הרגע הנכון. אבל הוא לא יוכל למשוך את פוטר עוד הרבה
זמן. "כן, אני יודע. אבל תצטרך לעשות הרבה יותר עבור זה מלהשיג
לי סוויטה משפחתית באזקבאן."
"העובדה שאני מחזיק אותך בחיים לא מספיקה? השמועה אומרת שאוכלי
המוות מחפשים אותך. וולדמורט רוצה את הראש שלך על מקל."
דראקו צחק. "אתה ממציא את זה תוך כדי דיבור?"
פוטר נעמד, דוחף את הכיסא אחורה כשעשה זאת. "אתה יודע איפה
הדלת. אתה חופשי לצאת דרכה מתי שתרצה." הוא אסף את מיכלי
הפלסטיק הריקים מהשולחן ודחף אותם לתוך השקית במעט יותר כוח
מהדרוש.
"כמה חביב," דראקו אמר, למרות שהוא הרגיש פאניקה מתפשטת בו
למחשבה שפוטר ינטוש אותו. "למה אתה רוצה את סנייפ, בכל מקרה?
חשבתי שהוא בצד שלכם."
פוטר הסתובב להביט בו, ונראה כאילו הוא עומד להגיד משהו. הוא
הסיט את מבטו שוב וקשר את שקית הפלסטיק.
"אני אחזור מחר אחרי הצהריים. תנסה לא לשרוף את הבית כשתבשל,
טוב?"
"אם היה לי שרביט-" דראקו התחיל, אבל פוטר התעתק. דראקו חרק את
שיניו. הוא לא יכול פשוט להופיע בסמטת דיאגון ולקנות אחד חדש.
הוא צריך ינשוף כדי לשלוח את ההוראה, לכל הפחות. כמובן, החשבון
שלו בגרינגוטס לא היה נגיש כבר מספר חודשים, כך שינשוף בלבד לא
בהכרח יספיק.
הוא היה חסר תועלת כמו מוגל בשלב זה, והערך היחיד שלו עבור
פוטר היה מה שהוא ידע. הוא היה חייב לנצל את זה ככל האפשר.
חמש.
הפעם, זה היה באור יום כשפוטר התעתק פנימה ואמר שהגיע הזמן
ללכת.
"עכשיו?" דראקו שאל, מחווה בידו לכיוון הטלוויזיה. "בדיוק
עמדתי לגלות מה קורה עם רוס ורייצ'ל."
הארי בהה בו שנייה לפני שהתפרץ. "כן, עכשיו. אם תחיה מספיק
זמן, תוכל לצפות בשאר הפרק בדי.וי.די מתישהו. בוא נלך!"
לדראקו לא היו שום חפצים לאסוף, הוא היה צריך רק לנעול את
נעליו. ברגע שהיה מוכן, פוטר משך אותו על רגליו ושלח את זרועו
כדי שיתפוס אותה. החרדה על פניו הייתה מפחידה, ודראקו תהה אם
הוא היה כל כך מודאג בפעם הקודמת. הוא אחז בזרועו של פוטר
והנהן.
שנייה לאחר מכן הם עמדו במה שנראה כמו קוטג' הרוס. הייתה שכבה
של אבק שכיסתה הכול, חלק ממנה התעופף באוויר כשהם הגיעו; האבק
ריחף למעלה וצף באור אחר הצהריים שזרם דרך החלונות המטונפים.
הרהיטים היו מרופטים ולא תואמים, והספה הייתה מלאה בחורים
מכרסומי עכברים. והכי גרוע - לא הייתה טלוויזיה.
"אתה צוחק עלי," דראקו התפרץ, משחרר את זרועו של הארי ופונה
להביט בו בזעם. "אני לא יכול להישאר כאן!"
"אין לך ברירה," פוטר אמר. הוא הלך לאורך החדר הקטן, מביט דרך
החלונות ופותח את הדלת הקדמית כשהגיע אליה. "זה אמור להיות
מקום בטוח במשך זמן מה. אנחנו באמצע שום מקום. הם לא יחפשו
פה."
"מי זה הם? ולמה אני צריך לעבור כל הזמן? חשבתי שכל המטרה של
משרד הקסמים עם הבתים הבטוחים האלה הייתה ש..." דראקו נעצר
כשמחשבה נוראית צצה בראשו. "אלא אם כן אנחנו בורחים ממשרד
הקסמים."
זה היה הגיוני. פוטר היה האדם היחיד שהיה לו קשר איתו. אם משרד
הקסמים היה זה שמסתיר אותו, לא היה קל כל כך לאוכלי המוות
למצוא אותו. אבל אם גם משרד הקסמים וגם אוכלי המוות מחפשים
אותו, הוא לא בטוח בשום מקום.
"אל תהיה מגוחך," פוטר השיב, עדיין מביט מחוץ לדלת. "ואנחנו לא
בורחים, אנחנו פשוט... נשארים שני צעדים קדימה."
דראקו הרגיש פאניקה מבעבעת בגופו. אם משרד הקסמים לא ידע שפוטר
מחביא אותו, זה אומר שפוטר לא יוכל להבטיח לו כלום. לא היה שום
דבר שהוא יכול היה לעשות על מנת לסייע לדראקו, אפילו אם הוא
יעזור לו למצוא את סנייפ. הוא בטח פשוט מחכה עד שדראקו ידבר,
ואז -
"אם אתה מתכוון להרוג אותי, תסיים עם זה עכשיו."
פוטר הסתובב להביט בו. "על מה אתה מדבר?"
"זה מגיע לי. מגיע לי גרוע יותר, למען האמת. אז אם אתה מתכנן
להיפטר ממני ברגע שתקבל מה שאתה רוצה, תגיד לי עכשיו. לפחות
תהיה כן אתי בקשר לזה."
"היית תקוע רק עם טלוויזיה במשך ימים וזה שיגע אותך, נכון?"
"ניסית להרוג אותי פעם," דראקו המשיך, הולך לכיוון הארי. "אולי
כל המטרה של זה הייתה לסיים את העבודה. ברגע שאני אספר לך איפה
סנייפ, הכול נגמר."
פוטר התרחק ממנו, מנענע את ראשו. "אני לא הולך להרוג אותך,
מאלפוי. אין לי שום סיבה לעשות את זה."
"כן, יש לך," דראקו אמר. הוא דחף את פוטר לכיוון הקיר, והצמיד
אותו אליו בכוח. "היית צריך להשאיר אותי איפה שמצאת אותי לפני
חמישה ימים. היה לי טוב יותר אם הייתי מת."
"אולי תרד ממני?" פוטר צעק, תופס מלוא היד מחולצתו של דראקו.
"אתה בקושי פושע, מאלפוי. אפילו לא היית אוכל מוות אמיתי."
דראקו לקח צעד אחורה והרים את שרוולו, דוחף את הסימן מול פניו
של פוטר. "יש לי את זה, לא?"
"השתתפת בהתקפה על הוגוורטס לפני כמה שנים, ומשרד הקסמים רוצה
לכלוא אותך על המעורבות שלך בזה - אבל אין שום הוכחה שעשית דבר
מה בעל משמעות כלשהי במשך שלושת השנים האחרונות."
"אני מסוכן!" דראקו צעק. "אני אוכל מוות! ניסיתי להרוג את
דמבלדור!"
"אבל לא עשית את זה," פוטר השיב, קולו נמוך ומרגיע. "ניסית,
אבל לא יכולת לעשות את זה. והוא הציע לך מקלט, מאלפוי. בדיוק
כמו שאני מציע לך עכשיו."
דראקו התרחק ממנו, המום. "איך אתה יודע את זה? אף פעם לא
סיפרתי לאף אחד. אפילו לא..." הוא נענע את ראשו.
"מאלפוי, תקשיב לי. אני צריך למצוא את סנייפ, ואתה יכול לעזור
לי. אני יכול לסיים את המלחמה הזאת אחת ולתמיד. אני היחיד
שיכול."
"אף פעם לא סיפרתי לאף אחד..." דראקו חזר, מסיט את מבטו מפוטר.
אם פוטר ידע, האפשרות היחידה הייתה שמישהו ראה מה קרה במגדל
בלילה ההוא. אחד מהאחרים בטח שמע, וזה אומר שכולם ידעו. הלורד
האפל ידע, ואבא שלו בטח ידע איך הוא עמד שם עם שרביטו בידו
ונכשל לבצע את הדבר היחיד שהוא התבקש לעשות על ידי הלורד האפל.
זאת בטח הייתה הסיבה לכך שהם התעללו בו באותו לילה. הוא בטח
היה בדיחה אחת גדולה.
"אני מציע להציל את חייך, מאלפוי. אתה מקשיב לי?"
דראקו שקע לרצפה המאובקת וכרך את זרועותיו סביב ברכיו. "לא
שווה להציל אותם, פוטר. עכשיו תעזוב אותי."
פוטר עמד במקומו כמה שניות, ולא השיב. דראקו לא הביט בו, ולא
הוסיף מילה. הוא רק בהה לתוך האח הריקה שבקוטג'.
שלוש השנים האחרונות היו בזבוז. כבר היה עדיף לו למות אותו
לילה על ידי המענים שלו. ועכשיו אפילו פוטר ריחם עליו יותר מדי
מכדי להרוג אותו.
הוא שמע את צעדיו של פוטר כשהוא התרחק ממנו - מחוץ לדלת, לתוך
הגן הקדמי, ואז הייתה שתיקה.
שש.
לדראקו לא היה מושג מה השעה כשהוא שמע את החלון מתנפץ. הוא היה
על רגליו וכרע במטבח ליד הדלת האחורית לפני שהספיק לחשוב. הוא
יכול היה לשמוע צעדים בתוך הבית, וקולות, ורעש של דברים
מתנפצים ונהרסים.
אם היה לו שרביט זה היה שונה. הוא יכול היה להגן על עצמו מפני
מי שהיה שם, הוא יכול היה לקרוע אותם לחתיכות קטנות. הוא לא
היה צריך להתחבא ככה בחושך.
הוא התגנב לדלת האחורית והציץ דרך הזכוכית המטונפת. הוא לא ראה
אף אחד, אבל זה לא אמר שהם לא היו שם, מחכים לו. הוא נשם
עמוקות כדי להרגיע את עצמו, ואז פתח בשקט את הדלת. זה עכשיו או
לעולם לא.
הוא החליק דרכה, סוגר אותה מאחוריו, וזחל לכיוון הגן ומעל
החומה. הוא רץ דרך היער, לא בטוח לאן הוא הולך או אפילו איפה
הוא, משוכנע שמי שפרץ לקוטג' נמצא לא רחוק מאחוריו. הוא רץ עד
שצדדי גופו כאבו, נעצר וכמעט הקיא, ואז רץ עוד. הוא לא עצר עד
שהגיע לחווה קטנה עם חומת אבן נמוכה סביב הגן. היה שם צריף
אחסון קטן עם דלת לא נעולה, והוא התחבא בפנים, מכורבל בחושך.
הוא הבין, סוף כל סוף, את חומרת מצבו. לא היה לו שום מושג איפה
הוא, לא היה לו לאן ללכת ושום דרך ליצור קשר עם מישהו. פוטר
היה הבן אדם היחיד שעוד איכשהו היה אכפת לו מדראקו, ועכשיו
פוטר לא יוכל למצוא אותו.
"חרא," הוא לחש, משפשף את פניו. "לעזאזל... חרא." הישנוניות
החלה להיעלם עכשיו, ורגליו הלמו בכאב - בטח נקרעו לגזרים
מהריצה ביער עם רק גרביים שיגנו עליהן. הוא לא רצה לחשוב על זה
עכשיו.
הוא היה מותש, בחילה מבעבעת בגופו. הוא נרדף על ידי אנשים שרצו
להרוג אותו - ועכשיו הוא גם הלך לאיבוד. הוא נשם נשימה עמוקה
ושחרר אותה, בולע את הפאניקה שהתפשטה בו. הוא יחשוב על תכנית
בבוקר. ברגע שהשמש תעלה, הכול יהיה בסדר. הוא כבר יחשוב על
משהו.
הוא בטח נרדם בשלב מסוים, כי הדבר הבא שזכר היה שדלת המחסן
נפתחה ואור השמש סנוור את עיניו.
"מה לעזא..." משהו חסם את דלת הכניסה, ומספר שניות לאחר מכן
הוא התחיל להתקרב. "מי אתה לעזאזל, ילד?"
שנייה לאחר מכן דראקו עמד על רגליו, מגמגם התנצלות ומנסה למצוא
דרך לברוח משם. האיש נכנס לטווח ראייתו - הוא היה זקן, אולי
בשנות השבעים לחייו, והוא נראה כאילו הוא פוחד מדראקו בדיוק
כמו שדראקו פחד ממנו.
הם בהו אחד בשני רגע ארוך, ואז דראקו התחיל לרוץ, עוקף אותו
ונכנס לגן. הוא שמע את האיש צועק איומים וקללות מאחוריו, אבל
הוא לא נעצר. הוא קפץ מעל החומה ורץ בחזרה לתוך היער - עד
שהתחיל להתנשם והיה חייב לעצור.
הוא ישב על בול עץ, פניו מונחות בכפות ידיו, וניסה לסדר את
נשימתו. הוא לא היה בטוח איפה הוא או מה לעשות. עד כמה שידוע
לו, יכול להיות שגם הרשויות המוגלגיות מחפשות אחריו. הבן אדם
היחיד שהוא חשב שהוא יכול לסמוך עליו היה פוטר - וגם בקשר לזה
הוא לא היה בטוח. הוא לחץ את כפות ידיו חזק אל מצחו ונאבק לא
לאבד שליטה ברגשותיו. הוא חייב להישאר צלול. זאת היה הסיכוי
היחיד שלו.
הוא שוטט ביער במשך זמן שהרגיש כמו שעות, כפות רגליו רדומות
מהקור, עד שהשמש התחילה לשקוע שוב. אבל הוא אף פעם לא הגיע
לשביל או לנחל או למקום כלשהו שנראה לו מוכר. הוא הלך במעגלים.
זה היה ההסבר היחיד.
השמש שקעה לחלוטין עכשיו ונהיה לו קר אפילו יותר. הוא עדיין
היה אבוד. הוא המשיך ללכת, למרות זאת, כושל דרך שיחים ומועד על
ענפים שבורים, הירח המלא מהווה מעט נחמה מעל ראשו. זה רק אמר
שיש לו סיכוי טוב יותר לפגוש אדם זאב - עם שום דרך להגן על
עצמו.
ואז הוא הלך ישר לתוך קיר אבן, אצבע רגלו נחבטת בחוזקה. הוא
קילל בקול לפני שהצליח לעצור את עצמו, ואז בהה בהלם במה שעמד
לפניו. זה היה הקוטג' בו פוטר החביא אותו, ממנו הוא ברח בלילה
שעבר. הוא כמעט התחיל לבכות.
הוא התגנב מעל הקיר והתקרב לבית בזהירות, אבל לא היה סימן לכך
שיש שם מישהו. הוא נכנס פנימה דרך הדלת האחורית, זועף בעקבות
החריקה שהיא השמיעה כשהוא הזיז אותה.
הבית היה ריק. מי שנכנס בלילה הקודם הפך את כל הרהיטים וקרע את
המקום לגזרים, אבל הם לא היו שם יותר.
הוא גווע ברעב, כך שהוא קודם כל אכל - היו ביסקוויטים יבשים
בארון, והוא הצליח לחמם מים על הכיריים המוגלגיים כדי להכין
תה. לא היו לו בגדים ללבוש במקום אלה שלבש כרגע, ואלה היו
מטונפים וקרועים. הוא הוריד אותם ושטף את עצמו ככל שיכול,
מקרצף את עצמו במים מחוממים וסחבה. זה הרגיש טוב להיות נקי
יותר שוב, יותר טוב ממה שהוא היה חושב שזה יהיה לפני יום.
הוא עטף את עצמו בשמיכה והתיישב על הרצפה ליד הספה, רועד
בחשכה. אם הם יחזרו הלילה הם יוכלו לקחת אותו. הוא לא מסוגל
לרוץ עוד.
שבע.
הדבר הראשון שדראקו היה מודע לו כשהשמש זרחה היה שרגליו פעמו
מכאבים. הוא ניסה לנקות אותם בלילה שעבר, אבל היה קשה לעשות
זאת בחושך. מוזר שרגלו הייתה שבורה רק לפני מספר ימים, אבל
הכאב הזה היה אפילו גרוע יותר.
"אתה ער."
"חרא!" דראקו אמר, מתרומם. פוטר ישב על אחת הכורסאות ההרוסות,
צופה בו. דראקו לא שמע אותו נכנס. "מה לעזאזל?"
"אני שמח שחזרת. הגעתי לפה בדיוק כשהילדים ההם עמדו להעלות את
המקום באש. ממש הפחדתי אותם."
"ילדים?"
"מתבגרים מוגלגיים שחיפשו מקום להשתכר בו. לא השתמשנו בבית הזה
כבר הרבה זמן, אז המחסומים הסטנדרטיים לא הוטלו עליו."
"חשבתי..." דראקו מצמץ לכיוונו כמה שניות, ואז קלט שכל מה שהוא
מסוגל לעשות זה לצחוק. הוא ברח ונאבד ביער במשך כמעט יום שלם,
קרע את בגדיו וכפות רגליו - והם היו רק ילדים?
"אני בטח הייתי חושב אותו הדבר, במצב שלך," פוטר בהה בו כמה
רגעים, ואז הסיט את מבטו. "מה קרה לבגדים שלך?"
דראקו הצמיד את השמיכה למותניו בחוזקה. "נקרעו לגזרים.
מטונפים, למען האמת. ואתה צריך לראות את כפות הרגליים שלי."
פוטר החזיר אליו את מבטו, הבעה מוזרה על פניו. "תראה לי."
פוטר היה טוב בצורה מפתיעה בקסמי ריפוי, ודראקו שיער שהיו לו
הרבה אפשרויות להתאמן על עצמו. לקחו לו כמעט חמש-עשרה דקות
לרפא את החתכים והשריטות שבכפות רגליו של דראקו, אבל בסופו של
דברים הן היו בסדר. מדגדגות, אפילו, כשאצבעותיו של פוטר ליטפו
את העור החלק לאורך עיקול כף רגלו, משתהות קצת יותר מהזמן
הנחוץ.
דראקו משך את רגלו במהירות בעודו מסמיק ומפנה את מבטו. "רגיש
לדגדוגים."
"סליחה." פוטר נעמד ושניהם נשארו שקטים למשך כמה רגעים. "אני
אחזור מאוחר יותר אחרי הצהריים. אני אביא לך אוכל ובגדים
להחלפה. אני חושב שהמקלחת עובדת, אם אתה רוצה להתנקות קצת."
דראקו הרים את מבטו במהירות כששמע את המילה 'מקלחת'. הוא הנהן,
לא בטוח מה להגיד. הוא היה נבוך ומרוצה ונרגש ואפילו קצת חרמן.
הרגש אחרון היה קצת מטריד, אבל הוא לא צריך להיות מופתע,
בהתחשב במה שעבר עליו. זה היה טבעי להיקשר לכל בן אדם בתנאים
שהוא נמצא בהם. הוא היה בטוח שהוא קרא את זה במקום כלשהו.
"תודה."
פוטר נד בראשו והתעתק משם.
הוא בילה זמן ארוך במקלחת, עד שנגמרו המים החמים. הוא היה
מופתע כשהם התחילו להתקרר סביבו, אבל הניח שלמוגלגים היה קשה
לשמור על המים שלהם חמים למשך זמן ארוך ללא קסם. המים הספיקו
כדי לקרצף ממנו את הטינופת והייאוש מהיום האחרון, למרות זאת,
וזה גרם לו להרגיש טוב יותר משהוא הרגיש במשך הרבה זמן.
הוא הרגיש כאילו ניתנה לו הזדמנות נוספת, איכשהו. אחרי הייאוש
של היום הקודם והעובדה שהוא יכול היה למות ביער, להיות בבית
הזה שוב כשפוטר שומר עליו היה כמעט נעים. הוא לא ידע מה יקרה
מחר, וברגע זה לא היה אכפת לו. אם הוא יצליח לעבור את היום הוא
יהיה מאושר.
טוב, אולי לא מאושר.
הוא היה מכורבל על הספה כשפוטר חזר בערב, עטוף בשמיכה וקורא
ספר מתח שמצא בחדר השינה. פוטר הביא לו ג'ינס וחולצה ללבוש-
בגדים שהיו שלו, עד כמה שהוא הצליח להבחין. הוא שכח להביא
תחתונים, אבל דראקו היה נבוך מכדי להזכיר זאת.
הוא הגיח מחדר השינה לבוש ומרגיש הרבה יותר טוב. פוטר הדליק אש
באח שבסלון, והחום שהופץ משם כבר התפשט בכל הבית. דראקו נעצר
כדי לחמם את ידיו מעל האח במשך כמה שניות לפני שהלך למטבח לחפש
את פוטר.
הוא מצא אותו עומד מעל הכיריים ומערבב משהו בסיר. המראה היה
ביתי באופן מוזר, ודראקו כמעט צחק כשראה אותו. פוטר חייך אליו
והסתובב להמשיך לבשל, ורטט מוזר עבר בבטנו של דראקו- תחושה שלא
ציפה לה. הוא התעלם מהתחושה בהפגנתיות, ושאל את פוטר איך הוא
יכול לעזור.
הוא היה חסר תועלת לחלוטין במטבח, מסתבר. רוב חייו אנשים בישלו
עבורו, ולמרות שהוא יכול היה לעשות כמה דברים בסיסיים עם
שרביטו - לא היה לו מושג איך מוגלגים מסתדרים. פוטר גדל עם
מוגלגים, דראקו נזכר. זה היה משהו יעיל בזמנים כאלה.
ארוחת הערב הייתה שקטה, דבר ששימח את דראקו. הוא היה אסיר תודה
על חברתו של פוטר, אבל לא יכול היה לחשוב על שום דבר להגיד לו.
הוא צפה בפוטר מנקה את השולחן עם כמה הצלפות קטנות של שרביטו,
ולא נתן לעצמו לתהות אם אי פעם יעשה קסם שוב. זה היה חסר תועלת
לחשוב כל כך רחוק לעתיד, בכל מקרה.
"אז מה עכשיו?" הוא שאל כשהניקיון הסתיים ופוטר נראה כאילו הוא
מתכוון לעזוב.
פוטר משך בכתפיו ונראה כאילו הוא מרגיש מעט לא בנוח. "זה תלוי
- אם אתה מתכוון לשתף פעולה או לא."
דראקו הרגיש גל של צינה עובר דרכו. בשמחתו מכך שהוא שרד את
עשרים-וארבע השעות האחרונות, הוא שכח. "נכון," הוא אמר, מסתובב
לכיוון האח. "סנייפ."
"ובכן?"
"אז מה יקרה אתי?" דראקו שאל, בוהה לתוך הלהבות. "אני נותן לך
את האדם היחיד שאי פעם היה לו אכפת ממני, ואז מה?"
אנחתו של פוטר הייתה ארוכה ומלאה בתסכול. "למה אתה חייב להיות
כל כך דרמטי?"
"למה אתה חייב להיות כזה אידיוט? אתה יודע שאין לי הרבה בחירה
בנושא."
"מה שיקרה לך תלוי בך, מאלפוי. אמרתי לך שאני אגן עלייך, ואני
אעשה את זה. אבל אם אתה כל כך נחוש לעשות מעצמך אפס, אני מניח
שתצליח."
"אני לא אפס," דראקו אמר, מסתובב בחדות כדי להביט בו. "החיים
שלי יכלו להיות מדהימים, אתה יודע. כל מה שרציתי היה מונח
מולי, כל העתיד שלי - ואז אתה היית חייב להיכנס לתמונה."
"הו, נכון," פוטר השיב, זרועותיו מקופלות על חזו, "היית יכול
להיות אוכל מוות נפלא אם אני לא הייתי מפריע לך."
"זה אף פעם לא היה קשור לזה. אתה לא מבין."
פוטר הלך לכיוון דראקו. "אז למה זה כן היה קשור? איך החיים שלך
היו אם אני לא הייתי בא והורס לך אותם?"
"יותר טובים מעכשיו!" דראקו צעק, דוחף את פוטר בחוזקה. פוטר
מעד אחורה, מופתע. דראקו התקדם שוב, מצמיד אותו לקיר. "לא
הייתי כאן עכשיו, כשלא נשאר לי כלום ואין לי למי לפנות חוץ
ממך. ואתה רוצה שאני אמכור את הנשמה המזדיינת שלי, ובסופו של
דבר אני אצטרך לעשות את זה כדי לשרוד. אני שונא אותך."
פוטר היה לחוץ כנגד הקיר המתפורר, הבעה מוזרה מרוחה על פניו.
"אתה לא שונא אותי, מאלפוי."
ידיו של דראקו התאגרפו סביב בד חולצתו של פוטר, והוא משך אותו
מהקיר וזרק אותו עליו בחוזקה שוב. "אתה יכול להגיד לי מה
לעשות, לאן ללכת, אפילו מתי לאכול ולישון, אבל אתה לא יכול
להגיד לי איך אני מרגיש."
"אף פעם לא שנאת אותי," פוטר אמר, קולו רגוע בצורה מרתיחה.
"קינאת בי. אפילו היו זמנים שחיבבת אותי, נכון?"
"שנאתי אותך!" דראקו השיב, מנער את פוטר בפראות. הוא כל כך כעס
עליו שהוא בקושי הצליח למקד את עיניו. הוא רצה להעיף אותו על
הרצפה ולהרביץ לו שוב ושוב עד ש...
פוטר בהה בו, עיניו רחבות ואפלות, ומשהו בהבעה שלו היה מוכר.
דראקו ראה אותה מקודם, אבל הוא לא הצליח להיזכר מתי. משהו קורה
פה. שפתיו של פוטר נפתחו, אבל הוא לא דיבר.
ואז דראקו נישק אותו. הוא לא היה בטוח מאיפה הדחף לעשות את זה
הגיע, ולמה הוא עשה את זה בכלל, אבל הוא לא יכול היה לעצור את
עצמו. הוא הרגיש את ראשו של פוטר נחבט בקיר, הרגיש את ידיו
נאחזות במותניים שלו בחוזקה, ואז פוטר נישק אותו בחזרה, עם
לשון ושיניים ושפתיים וידיים והו אלוהים.
אם הם היו עוצרים, דראקו היה חוזר לעשתונותיו. אם הם רק ימשיכו
להתנשק, הם לא יצטרכו לחשוב על מה שהם עושים, ומסיבה כלשהי
דראקו היה זקוק לזה יותר מכל דבר אחר. הוא לא ידע אם פוטר גם
זקוק לזה, ולא היה אכפת לו - לא היה אכפת לו משום דבר חוץ מהאש
שבערה לאורך הוורידים שלו והיד על עורו החשוף מתחת לחולצה שלו,
והזקפה שנלחצת לירכו.
הוא שמע את עצמו גונח, והרגיש את ידו השנייה של פוטר לופתת את
ישבנו כך שמפשעותיהם התחככו ביחד. ידו של דראקו גיששה את דרכה
תחת חולצתו של פוטר, מלטפת את העור שהוא אפילו לא ידע שהוא
רוצה לגעת בו, גורמת לגניחות לחמוק מגרונו של פוטר - כאלה שהוא
אף פעם לא חשב שהוא ישמע. דראקו לא היה בטוח אם כל זה היה
אמתי, ופחד לעצור אפילו על מנת לנשום.
פוטר עצר את הנשיקה ובהה בו, עיניו מזוגגות. דראקו התחיל לחשוב
שהרגע עבר. הוא היה קשה כמו אבן עכשיו, ועד כמה שהוא הצליח
להבחין - כך גם פוטר. הוא הטיל ספק בכך שפוטר רוצה להפסיק. הוא
קיווה שלא, לפחות.
הוא נענע את ירכיו כנגד הירכיים של פוטר, מבריש את הזקפות שלהם
ביחד, וצפה בפניו של פוטר כשהוא גנח ועצם את עיניו. דראקו פתח
את רוכסן מכנסיו של פוטר ואז את שלו, והופתע כשאצבעותיו של
פוטר מצאו את איברו והחלו ללטף. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה
שמישהו נגע בו ככה, והוא שכח כמה טוב זה הרגיש. משיכותיו של
פוטר היו קצרות ומהירות, ודראקו קלט שכל העניין יכול להיגמר
מהר. הוא לא היה בטוח אם זה יהיה דבר טוב או לא.
"תמצוץ לי," הוא לחש, מנסה לאלץ את פוטר לפקוח את עיניו. "ואני
אתן לך לזיין אותי."
עיניו של פוטר נפקחו בתדהמה. "מה?"
דראקו נישק אותו. "שמעת אותי." הוא הניח את ידיו על כתפיו של
פוטר ודחף.
פוטר התיישב על ברכיו ללא כל התנגדות, ודראקו נשען בעזרת
זרועותיו על הקיר, כואב מרוב ציפייה. עבר יותר מדי זמן מאז
הפעם האחרונה. לא היה לו מושג אם פוטר עשה את זה בעבר, אבל הוא
היה לא רע. הוא ידע איך להשתמש בלשון שלו ואיך לכסות את שיניו,
והוא מצץ חזק יותר כשדראקו ביקש ממנו. זה היה נפלא להרגיש את
הזין שלו מכוסה בחום הרטוב הזה, והידיעה שזה הפה של פוטר שעושה
זאת רק הפכה את כל העניין לטוב יותר.
פוטר כנראה הרגיש שדראקו עומד לגמור, כי הוא אחז את ירכיו
בחוזקה וקבר את אפו במפשעתו, מכניס אותו עמוק יותר לפיו ממה
שדראקו חשב שאפשרי. לשונו עברה לאורכו באיטיות ואז הוא בלע,
ודראקו ראה כוכבים. הוא לחץ את מצחו כנגד הקיר וניסה למשוך את
ירכיו, אבל פוטר החזיק אותן בחוזקה, ודראקו גמר ביבבה.
פוטר המשיך למצוץ אותו עד שדראקו נאלץ לאחוז בשיערו בחוזקה
ולמשוך, ורק אז פוטר שחרר אותו ונישק את פנים ירכו.
"הו, אלוהים," דראקו התנשף.
ידיו של פוטר עדיין היו על ירכיו, והוא הכניס אותן לתוך הג'ינס
שלו, מוריד אותו מרגליו. דראקו עזב את הקיר והסתובב, יורד לשבת
על ברכיו. עבר הרבה זמן גם מאז הפעם האחרונה שהוא עשה את זה.
פוטר לא היה עדין במיוחד כשהוא דחף פנימה, ודראקו חרק את שיניו
בחוזקה עד שגופו התרגל. פוטר חיכה, כאילו גם הוא צריך להתרגל
ללחץ, ובמשך כמה רגעים דראקו תהה אם הוא כבר גמר. ואז פוטר
התחיל לזוז, בדחיפות איטיות וקצרות והרבה יותר חיכוך משדראקו
היה רגיל, וזה היה פרוע ואפילו קצת כואב - והוא אהב את זה.
פוטר המשיך עוד כמה דקות, דחיפותיו הופכות מהירות וחזקות יותר
לקראת הסוף. נדמה היה לדראקו שהוא עוצר את נשימתו כשהוא גמר,
והוא לא השמיע קול. דראקו דחף אחורה כנגדו, מנסה להכניס אותו
אפילו עמוק יותר פנימה, ואצבעותיו של פוטר חפרו בירכיו, כל כך
חזק שדראקו חשב שהוא ייצא עם חבורות מכל העניין. איכשהו,
הרעיון היה ארוטי לחלוטין.
ואז זה נגמר. פוטר משך את עצמו החוצה והתיישב, מתנשם. דראקו
משך את עצמו לעמידה והרים את הג'ינס שלו במעלה רגליו. הם לא
הביטו אחד בשני.
"אני... אני אחזור עוד שנייה." דראקו אמר, מחווה בידו לכיוון
השירותים.
הוא ניקה את עצמו ובהה בדמותו המשתקפת במראה במשך כמה רגעים,
לא בטוח מה הוא עשה כרגע. הוא עשה סקס עם גברים בעבר, כך שהוא
לא הרגיש מוזר בקשר לזה. אבל זה היה פוטר, והסיטואציה הייתה
מסוכנת ומסובכת. לא היה לו מושג מה הייתה המשמעות של כל
העניין- לגבי כל אחד מהם.
פוטר היה לבוש ועמד על רגליו כשדראקו הגיח מהשירותים, בוהה
לתוך האח כאילו ציפה לראות ראש של מישהו מופיע שם. דראקו לא
היה בטוח מה להגיד, כך שהוא נעמד לידו וחיכה.
"אני חושב שתהיה בטוח פה הלילה," פוטר אמר לאחר כמה שניות. "אם
אתה מודאג, אני יכול-"
"אני לא מודאג," דראקו אמר, ואז קלט - מאוחר מדי - שפוטר מציע
להישאר אתו בלילה. "אלא אם כן... אני מתכוון, אני צריך להיות
מודאג?"
"לא," פוטר השיב, מעיף בו מבט חטוף. "אבל אני חושב שכדאי
שנעביר אותך שוב בקרוב. אני אחזור בבוקר ונוכל לדבר על זה."
"בסדר."
"טוב. אני מניח שכדאי שאני אלך."
דראקו משך בכתפיו וניסה לחייך. "אם אתה רוצה."
פוטר הסתובב על מנת להביט בו. "אני לא רוצה. למען האמת, הייתי
רוצה להישאר. אבל אני לא חושב שאני צריך."
דראקו הנהן, והם בהו אחד בשני במשך כמה שניות. פוטר נשען
לכיוונו קלות, ואז לקח צעד אחד אחורה.
"טוב. אז אני אראה אותך מחר." הוא התרחק עוד כמה צעדים מדראקו
ואז התעתק משם.
דראקו בהה בנקודה בה הוא עמד במשך כמעט דקה, זרועותיו כרוכות
סביב עצמו. או שזאת הייתה הטעות הכי גדולה שהוא אי פעם עשה או
שזה היה הסקס הכי טוב שאי פעם היה לו. אולי אפילו שניהם.
הוא התיישב על הספה והרים את הספר שהתחיל לקרוא מוקדם יותר.
הוא עדיין יכול היה להרגיש את איברו של פוטר בתוכו, וחשב
שתחושה זאת לא תעלם במשך זמן מה. הוא תהה אם אי פעם הוא ירגיש
אותו שוב.
שמונה.
"אני מצטער."
דראקו הרים את מבטו מהניסיון שלו להכין דייסת שיבולת שועל -
ההוראות נראו פשוטות מספיק, אבל התוצאה עד כה הייתה עיסה
דביקה. הוא קיווה שהוא יספיק להכין משהו סביר לאכול לפני שפוטר
יגיע. "מצטער על מה?"
פוטר נשען על הדלפק ונאנח. "אמרת אתמול שאני רוצה שתמכור את
נשמתך עבור החופש שלך. אני מצטער שגרמתי לך לחשוב שזה ככה."
דראקו כיבה את האש בכיריים ופנה להביט בו. "אם לא ככה - אז איך
זה?"
פוטר בהה ברצפה. "לפני כמה ימים שאלת אותי ממי אנחנו בורחים.
וצדקת - אני לא מחביא אותך תחת חסות משרד הקסמים. החבאתי אותך
בבתים ששיכים למשרד הקסמים בלי ידיעתם. אז כשהם העבירו אנשים
לבתים האלה, הייתי חייב להעביר אותך למקום אחר. בדרך כלל
בהתראה מאוד קצרה."
"שמתי לב. אבל למה אתה לא עובד עם משרד הקסמים?"
"אני כן עובד אתם, אבל... יש לי משימה משלי, משהו שהם לא
יודעים עליו. משהו שאף אחד לא יודע עליו."
דראקו יכול היה רק לבהות בו בחוסר אמון. לא היה לו מושג למה
פוטר מוכן לסמוך עליו עם המידע הזה. הוא לא היה בטוח שזה היה
רעיון טוב שפוטר ישתף בזה אנשים בכלל.
"ואני זקוק לעזרה של סנייפ. אני חושב שהוא היחיד שיכול לעזור
לי... לסיים את זה."
"חשבתי שסנייפ בצד שלכם." דראקו אף פעם לא שאל, אבל לכל מי
שהוא הכיר היה חשד כלשהו בקשר אליו.
פוטר נענע את ראשו. "הוא נמצא בצד של עצמו."
"לא כל כך שונה ממך."
"אולי. אבל אני רוצה שתדע שאני לא מחפש אותו כדי להסגיר אותו
למשרד הקסמים. זאת אף פעם לא הייתה הכוונה שלי. הם אפילו לא
יודעים שאני מחפש אותו." הוא הרים את מבטו.
דראקו הנהן, מבין הכול עכשיו. פוטר לא היה בטוח שהוא יכול
לסמוך על דראקו, אבל הוא כרגע סיפר לו מספיק על מנת לתת לו
יתרון. יחד עם מה שקרה ביניהם בלילה שעבר, לכל אחד מהם היה
מספיק לכלוך אחד על השני כך שהם יוכלו לסמוך זה על זה.
ואולי זה היה הסקס, או שאולי היה זה הייאוש שהוא הרגיש במשך
שמונת הימים האחרונים, אבל דראקו מצא את עצמו רוצה לבטוח
בפוטר. הוא רצה להיות מסוגל לבטוח במישהו שוב, ולעזאזל- למה לא
פוטר? אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל מה שקרה ביניהם במשך השנים,
ובמיוחד אחרי הלילה שעבר, הוא היה צריך לבטוח בו.
"אני אעזור לך למצוא אותו," דראקו אמר לבסוף, "בשני תנאים. אני
רוצה ללכת אליו קודם ולוודא שהוא מסכים לעזור. אני לא אקח אותך
אליו בלי שתבטיח לי את זה."
"בסדר," פוטר אמר. "ציפיתי שזה יהיה ככה. והתנאי השני?"
"תעזור לי לנקות את השם שלי ולקבל את חיי בחזרה. אני לא יכול
לחיות ככה, ואני לא רוצה לעשות זאת."
פוטר חייך. "מההתחלה התכוונתי לעשות את זה, אתה יודע."
דראקו גלגל את עיניו. "היית יכול להגיד משהו מוקדם יותר."
"אמרתי. אבל אין הרבה שאני יכול לעשות לפני שהמלחמה תסתיים. עד
אז, אני יכול להציע לך הגנה תחת מסדר עוף החול. אנחנו יכולים
לתת לך זהות מזויפת, ותוכל לחיות כמוגל עד שיהיה בטוח יותר."
דראקו נשך את שפתיו. "אני יכול לקבל טלוויזיה?"
"כן. עם כבלים. ואינטרנט עם חיבור מהיר, אם אתה רוצה."
"אינטרנט?"
פוטר צחק. "אני חושב שאתה עומד לאהוב להיות מוגל, דראקו."
"אני לא בטוח בקשר לזה. אני צריך גם להשיג שרביט חדש."
פוטר הפנה את מבטו לכיוון סיר שיבולת השועל. "אחרת תגווע
ברעב."
דראקו נשם עמוקות. "אנחנו צריכים לדבר על...?" הוא החווה בידו
על שניהם.
לחייו של פוטר נצבעו בגוון ורדרד, דבר שדראקו חשב שהיה מקסים.
"כן. אבל... זה יכול לחכות?"
"לחכות למה?"
פוטר נעצר, כאילו חושב על מילותיו בזהירות. "לחכות שאני אבין
מה אני רוצה להגיד."
דראקו חייך. "תודה לאל. חשבתי שזה רק אני."
פוטר חייך בחזרה, והם עמדו שם מספר שניות, רק מביטים אחד בשני.
זה היה מוזר, אבל לא בלתי נעים. זאת הייתה התחלה, בהחלט.
"רוצה ללכת לאכול ארוחת בוקר אמיתית?" פוטר שאל לבסוף.
דראקו העיף מבט אחרון בדייסה ההרוסה, ואז הפנה את מבטו בחזרה
לכיוון פוטר. הוא חייך. "בהחלט." | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.