לילה. הולכת לבד ברחוב חשוך ומסננת לעצמה, "די, פחדנית, תפסיקי
לרעוד, כלום לא יקרה, די, פחדנית". מורידה מבט אל הנעליים שלה,
שממשיכות, כאילו מעצמן, ללכת ולהחזיק את כל הגוף. עברה חצי שנה
מאז הלילה הזה ועכשיו כל פעם שהיא הולכת, גם באור, היא צריכה
לסנן לעצמה, "די, פחדנית, תפסיקי לרעוד, כלום לא יקרה, די,
פחדנית".
הוא תפס לה ביד ואמר "אני רוצה לקחת אותך למקום שאני הכי אוהב,
משהו פסטורלי לגמרי, את תיגנבי". היא הולכת אחריו, מתחילה
לזהות לאיפה הם מתקדמים ומתפללת שזה לא לשם, רק לא לשם."הגענו.
נו, מה את אומרת?"
"אני רוצה ללכת", היא מסננת בפנים קפואות.
"אבל אני לא מבין, את לא אוהבת?"
פתאום היא מרגישה משהו רטוב על הפנים, דמעה, אחרי חצי שנה שלא
בכתה, פתאום ככה דמעה. רגליה, שפעם היו מובילות אותה מעצמן,
קרסו לאדמה והיא הרגישה כאילו התפרקה לגמרי, כאילו רק רסיסים
ממנה נשארו. הוא יורד לאדמה ומחבק אותה חזק, אפילו לא שואל
ואין לו מושג, אין לו מושג כמה היא לא רצתה שהוא יצליח להתקרב
אליה, אין לו מושג כמה כואב לה ואין לו מושג, פשוט אין לו
מושג. לקח לה עוד חצי שנה לספר לו על אותו לילה שנצרב במוחה,
אותו לילה שרק עליו היא בוכה. איך שני צללים יצאו מהחשכה ובכוח
וכאב הרסו את הילדה.