נעלם

בימים אלה
סכום חלקייך
אינו משתווה
באף אחד מחישוביי

להיעלמותו
של השלם

אחת

אחת שאני בקושי מכיר
אומרת לי שהיא אוהבת
גברים שמנגנים על פסנתר,
מעמידה בפני נוכחות מינית מוכרת,
שטרם למדתי להתמודד עמה.
גורמת לי לבחון מחדש
את הגבריות שלי
ואת הפסנתרניות שלי
לחוד

בלילות האחרונים
אנחנו חולמים הרבה
אחד על השניה
ודווקא
ישנים  בנפרד

חור תולעת

האינטלקט הרגשי החדש
שאמצנו בחום ללבנו
מוביל אותנו לאמונה
שסרט בסינמטק
או
אסלות חתומות במוזיאון
יצילו אותנו מתחושת האבדן
שאליה נעלמו
המחוות הפשוטות
כמו נשיקה
או
נגיעה בצוואר

בשר

בחלומי,
אני מגיע לבית זונות,
שנראה משרדי מאוד.
בדלפק הקבלה יושבת
מזכירה יפה ומשרדית
שמכינה לי קפה ואחר כך
מבקשת ממני בנועם ללכת,
בטענה שהיא לא מתעסקת
עם ילדים.

ובחלקו האחר של החלום:

שווקים גדולים.
אני מחפש לקנות
לפני כניסת השבת
אורז ולימונים כבושים,
אבל מגיע במקרה
אל דוכן הבשר
וממהר לקנות לי
סנדביץ' עם 'בשר אמריקאי'.
וכשהמוכר שואל כמה
אני מתלבט האם בכל זאת
לקנות גם אחד בשבילך.

אני צריך להיות כרוך
בין ידי אישה ורגלי ילדה
כדי להמשיך לגדול
כמו צמח מטפס

(מחשבה שעברה בראשי
בזמן שילדה בהירת שיער
הצמידה לכבודי את פניה
לחלון מונית שירות שחלפה על פניי
בכביש הראשי)

פני שעון הקיר המחייכות

כדי להירגע בערב
אני קורא כמה דפים אקראיים
מהביוגרפיה הבדויה של סימור גלאס,
עכשיו אני שלם
שאני יודע כבר
שלבשתי את עצמי
בדרכים אחרות, בזמנים אחרים.
וגם לי, כמו לסלינג'ר,
יש  ביוגרפיה בדויה:
אהובות,
שחשבתי שאהבתי.
דרכי קיצור,
שסברתי שדרכם קיצרתי.
כתובות בתים,
שאליהן לא שבתי.
כמויות של מספרי טלפון אבודים.

שירים ששבו להיות
רק
דיו על נייר

פני שעון הקיר המחייכות,
שהתחלפו במחוג קצר וארוך.

המונסון של ירושלים
הגיע מוקדם השנה.

בזמן ההמתנה
ליד דלת הכניסה
אני מסוכך על עצמי,
במחברת החומה שבידי.

חדר המדרגות של ביתך,
נראה שונה היום עם הידיעה
שזאת אולי הפעם האחרונה
שאפגוש בך.

אפילוג

אמרת בטלפון שאת הים
אני כותב טוב יותר
מאשר דברים אחרים
ואני לא מטיל ספק בכך
כי בשיריי
אני אוהב להשתמש בים
כמודל לגעגוע
ואת אוהבת לדגמן אותו
בחסרונך.