את בכית וצרחת וצעקת וריגשת את כולם והעמדת פנים.
הם לא רצו להאמין לך, אבל לרגע נראית כ"כ אמיתית בתוך כל החיים
המזויפים שלך.
שיחקת את עצמך, העמדת פנים של תמימה כשבעצם האשמה הייתה בך ורק
בך.
את זאת שחנקת, שפגעת. ואחרי זה עוד העמדת פנים. הראית לכולם.
שיחקת אותה.
הלך לך טוב הפעם. את הבכי המזויף שלך הם עוד לא מכירים, רק את
החיוך הדביק והמתחנף שמרוח לך כל בוקר על הפרצוף. הם מכירים את
השמחה המזויפת שלך. הם לא האמינו לך יותר. את שקרנית ומזויפת.
אבל הפעם, הפעם שיחקת אותה. הראית להם מה זה. הראית לכולם מה
זה. את התמימה עכשיו, את הקורבן.
את יכולה לפגוע ולהרוס ולהרוג אבל תמיד, אבל תמיד תהיי הקורבן.
את לא יודעת לשחק משהו אחר. אין נפגעים בסיפור הזה. רק את. את
הקורבן התמים שהוכיח לכולם מה זה לצלוב אותו.
הם לא האמינו לך בהתחלה, אבל את יודעת מה? עכשיו הם מאמינים.
שיחקת אותה.
היית משכנעת. את כולם שכנעת, רק חבל שגם לא את עצמך.

2001