לחיות בתוך העצב. להרגיש כל חלק וחלק ממנו. לטבוע בו.
להרגיש את חוסר השליטה העצמית, את העצבים המתפרצים בלי כל
סיבה.
זה נמאס וזה כואב. זה לא לרצות לחיות יותר, לא לרצות לסבול.
לחיות בתוך הייאוש המתסכל הזה. לחיות אתו יום אחרי יום, שגרה
אפורה ומדכאת.
זה הפחד המתמיד מהנפילות והכאבים שבאים משומקום.
התחושה של הזעם שמופנית לכולם, אבל בתוך תוכך לדעת שהיא שייכת
אך ורק לך. אך ורק לך וצריך להמשיך ולסבול אותה שנייה אחרי
שנייה בחיים חסרי המשמעות שלך.
זה תחושה של אין. זה תחושה של נכשלת.
זה לסבול את עצמך ולדעת שבאיזשהו שלב דברים כאלה אי אפשר
לשנות.

2001