ביולי אלף תשע מאות שמונים וארבע התחילו הסימנים.
ראשון בא הטשטוש בראיה.
אח"כ הראיה הכפולה
ולפני שהספיק להגיע לנוירולוג שרופא העיניים שלח אותו, כבר
הגיעו הסחרחורות, כאבי הראש הבלתי אפשריים ולבסוף, הנפילה,
שבשביל אבא הייתה כמו סימן להצלה.
ידעתי.
עכשיו זה הזמן.
אם לא עכשיו כבר יהיה מאוחר.
ביד רועדת נתתי בערב לאימא את האישור יציאה למחנה של ארבעה
ימים מבני-עקיבא. אימא אמרה שהיא רוצה עוד לחשוב על זה ובערב
התייעצה בטלפון עם השד יודע מי, אם כדאי לתת לאביגיל לצאת,
עכשיו, עם כל הבלגאן. מישהו מהצד השני כנראה אמר לה, שזה דווקא
רעיון מצוין לתת לי כמה ימים לנשום, כי בסוף השיחה היא ניגשה
אלי, אוחזת את הטופס המקושקש בכל מיני ציורים שציירה תוך כדי
השיחה, כשהחתימה שלה מבצבצת, ארוכה, רועדת בתחתיתו.
"צאי, צאי אביגיל ותנסי ליהנות. אה? את שומעת? חשוב לי
שתיהני?" אמרה את המילים כמו שנפרדה מהמילה ליהנות לפני המון
שנים.
היו לי שבעה ימים והמון מה לתכנן ובעיקר לדמיין מה יגידו כולם?

"נו, ומה את חושבת שיגידו כולם?" היו סבא וסבתא לוחשים לה,
כשהם יושבים קרוב קרוב לאימא, על הספות עם הבד הפרחוני האיום,
שאימא כבר התייאשה מלקוות שיום אחד תחליף אותן.
מה יגידו כ-ו-ל-ם? "כולם" הייתה מפלצת שמידי יום הרימה את ראשה
לקבל את מנת יומה, ולא שבעה לעולם.  
ואני חשבתי שבכולם יש כלום,
ואני בילבי לא כלום,
ואני מטפסת הו-פה -יה,
ולא אכפת לי שום, כלום,
איזה כיף לי איזה כיף.

אבא ואימא קנו את הדירת ארבעה חדרים כשליאת, אני ונועם היינו
בני שבע, חמש ושלוש.
בשבילם זו הייתה התקדמות אמיתית בחיים, מהדירת שניים וחצי
חדרים הקודמת, שהייתה חופשייה מדתיות, בה גרנו עד אז, כשעוד
הכל היה כאילו בסדר.
לא הפסקתי להתגעגע.
השכונה החדשה חבשה כיפה סרוגה אשר סגרה עליה דייק סביב. בשכונה
החדשה היו כ-ו-ל-ם דתיים. אפילו הבתים בה היו דתיים ונבנו כך,
שהמרפסת לתליית כביסה יכולה הייתה בקלות להפוך לסוכה, אפילו
שבעצם רק אבא יכול היה לשבת ממש בתוך הסוכה, בעוד אני, ליאת
ונועם נדחסים כמו סרדינים משני צידיו ואימא בכלל מחוץ לסוכה,
בתוך החדר של ליאת. כי חברת "שנהב" שבנתה בתים במיוחד לציונות
הדתית, לא חשבה כנראה שאימהות צריכות לשבת גם בסוכה. במילא הן
צריכות לרוץ למטבח להביא את האוכל לילדים ולבעל, וחוץ מזה הן
כבר אכלו, והן בכלל לא רעבות, וגם התורה ויתרה להן או עליהן.
אף פעם לא הבנתי אם זה בגלל שהתורה חשבה שהן לא שוות כלום, או
שחשבה שהן את שלהן כבר עשו, ולא מעשים אלו או אחרים יקרבו אותן
לגן-עדן.
את אימא כל זה ממש לא עניין. ממילא לפי חוקי השכונה כבר הייתה
נידונה מזמן לסקילה, אילו רק היו יכולים. אנשי השכונה היו
אנשים צמאי דם מתורבתים. הכיפה הסרוגה שהייתה מונחת על ראשם
הפכה אותם לחיות מאולפות.
לבית הכנסת היו הנשים מגיעות רק בחגים, וגם אז רק בשביל להראות
את הכובע החדש שרכשו לאחרונה, או השמלה ששאלו אחת את השנייה אם
היא כבר ממש מיני, או עדיין נחשבת דתית-ציונית. בקריאת התורה
היו הגברים יוצאים בשביל לדבר על מצב  המניות בבורסה והבנות
היו מחליפות ריכולים עדכניים. ואימא שלי. הו, אימא הייתה כוכבת
מדורי הרכילות.
שנים אחר כך, כששאלתי את אימא, מה לעזאזל עשתה עם אבא, היא
סיפרה לי על בועז.
בועז היה האיש של אימא, לפני שהתחתנה עם אבא. אימא הייתה
מאוהבת בו עד מעל הראש ואפילו רצתה להתחתן איתו. אבל בועז היה,
השם ישמור, חילוני. סבא נהג לומר שחילוני זה חלול, וגם חול. לי
זה דווקא הזכיר את  "סתם יום של חול, עם בוקר כחול". בועז, מן
הסתם, היה גם יפה בלורית ותואר, בעל עיניים כחולות ושפה משותפת
עם אימא.
בתמימותה, ניסתה אימא לשכנע את סבא וסבתא שאולי ייתנו לזה
צ'אנס. סבא אמר לה שאין שום בעיה. היא יכולה להתחתן עם בועז,
רק שתיקח בחשבון שזה יהרוג אותו, או את סבתא או שניהם גם יחד.
בעצם הוא נתן לה עוד אופציה. שהם, יישארו בחיים, ושאימא תמות.
זאת אומרת, חס וחלילה, לא הייתה לו שום כוונה להרוג את אימא,
הם הרי היו משפחה מכובדת, בעלת שורשים ארוכים, שהשתרגו להם עד
רש"י באילן היוחסין שסבא שקד עליו בלילות. בטח לא משפחה כזו
שקוראים עליה בעיתונים ועוד בנושא רצח. סבא התכוון שהם פשוט
"יישבו עליה שבעה". זאת אומרת, ינתקו איתה כל קשר, מגע,
וישאירו אותה נטושה ובלי כוחות, ממש כמו בשיר ההוא, על החוף.
אז אימא התחתנה עם אבא, שהכירו לה בשידוך.
בהתחלה הוא עוד הצחיק אותה.
אימא לא שמה לב שהצחקות, זה דומה להצקות וגם לצעקות, שאחריהן
בא הבכי. וזה במקרה הטוב.
כי הכי מפחידות היו השתיקות.
אני לא יודעת אם זו הייתה החלטה של אימא, ומתי היא לקחה אותה.
אבל משלב מסוים ואילך, אימא שתקה. ואנחנו איתה.

שבעה ימים היו פרושים לפני, ועבודה רבה.
לא פחדתי.
בפעם הראשונה בחיים שלי,
לא פחדתי.

למחרת החתימה של אימא, נתתי את הטופס לציפי, המדריכה שלי
בבני-עקיבא, ששאלה "אם עכשיו, עם כל מה שקורה אצלכם, את בטוחה
שאת רוצה לצאת?"
"כן, אני בטוחה", עניתי בלחש.
"טוב, אז אין בעיה, את איתנו".
יש! אני "איתנו" זאת אומרת עם כ-ו-ל-ם.
אבל בעצם, כבר לא היה אכפת לי מכלום.
אחרי הפעולה הלכתי הביתה, נכנסת בחטף, לבית, מקווה שאף אחד לא
יעצור אותי. אבא ישב בסלון מאחורי העיתון, "בואי, בואי רגע,
למה את בורחת? שבי קצת עם אבא שלך, מה יש?" מנסה לתפוס לי ביד,
ואני, "די, אבא, די, תשחרר, זה כואב", אבל הוא לא מפסיק, עד
שאמרתי לו בטון הכי מגעיל שאני יכולה לגייס, "תעזוב, אתה
שומע?! תעזוב עכשיו או ש..."
"או שמה? אה? מה? יופי, עוד אינטליגנטית גידלתי פה", ועכשיו
הקול שלו כבר ממש התגבר לחצי צרחה,
ואני השתחררתי ממנו בכוח ורצתי לשירותים, טורקת אחרי את הדלת,
מורידה את מכסה האסלה ואת המים שלא יישמעו ולחשתי בכוונה רבה
"אלוהים, תעשה שאבא שלי ימות".

אחרי כמה דקות יצאתי משם, הולכת על בהונות, שלא יישמע. הוא כבר
לא היה שם, יצא כנראה לשכנים, לפצח גרעינים ואת הראש של אימא
שלי במילים.
הבית היה רק שלי. טסתי למטבח. לתיק הכחול שלקחתי מהחדר של ליאת
דחסתי כל אוכל משומר ושמור שמצאתי. קופסאות שימורים מכל סוג,
סכום חד פעמי, במבה, ביסלי, כוסות פלסטיק, שתי צלחות וכמה
מפיות שאימא שמרה במיוחד לשבת. משם עברתי לחדר שלי ושל נועם,
זרקתי פנימה כמה חולצות, חצאית ומכנסי ג'ינס, שבתיכון אמרו לי
שאני כוסית בהם. וכמובן את היומן שלי ועט  כחול ועוד אחד אדום,
תחתונים וחזייה אחת, כלי רחצה, וכבר שמעתי את המפתח מרשרש
בדלת. אימא נכנסה הביתה, מרפרפת כצל בין החדרים,  בודקת מי
נמצא, מזיזה את דלת ההזזה של החדר שלי ושואלת "אביגיל? מה את
עושה?"
"אורזת למחנה". עניתי בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס.
"אבל יש עוד שבעה ימים עד למחנה, מצחיקה".
"אז מה, את יודעת שאני אוהבת ככה, שהכל מוכן ומסודר לפני".
"טוב, בסדר, את צריכה משהו? שאני אקנה לך משהו?"
"לא, אימא, יש לי הכל".
"טוב" היא אמרה אחרי דקה ארוכה, "אני הולכת לנוח קצת".
אבא לא היה בבית והיא יכלה לישון במיטה שהייתה פעם גם שלה, עד
שעזבה ועברה לישון על הספה בסלון, ורק לפעמים בימי שבת, כשכבר
לא היה לה נעים להגיד לי שאי אפשר שחברות יישנו אצלנו, כי "אז
כולם יידעו שהיא ואבא כבר לא..." אז הייתי מזמינה חברה, וקמה
בחמש בבוקר  בשביל להעיר את אימא "שלא ייגלו", והייתי מתחילה
לגלגל את הגוף שלה מצד לצד, "הנה תראי אימא, אני אעזור לך, את
תקומי ואני אסדר אחרייך הכל". אימא הייתה מנסה בכוח לפקוח עין,
ואני הייתי עוזרת לה להכניס את כפות רגליה הקטנות לנעלי הבית
שחיכו צייתניות למרגלות הספה, ולגרור עצמה לחדר האמבטיה שם
הייתה מתקלחת שעה ומחכה לרגע שכולנו נסתלק לבית הכנסת, והיא
תוכל להתחיל ולנשום.

כי מה רצתה בסך-הכל?
אישה צעירה ויפה
בבוקר יום שבת
בצערה.
אולי לגנוב כמה שעות של התפוגגות שקטה ומיואשת לתוך הדיכאון
שלה.
בדיכאון יש גם און.
אולי לנסות להזכיר לעצמה מי היא,
בתוך הסיפור הזה שנרקם להיות מכונה ה"חיים שלה"?
יכולתי לדמיין אותה מנסה לנשום בתוך חדר-השינה נשימות מרגיעות,
כמו שלמדה בחוג יוגה, שסבתא שלחה אותה אליו לנסות להירגע,
"לטובת כ-ו-ל-ם".
זה רק גרם לה להתנשף ביתר מאמץ.
אפילו לנשום נהיה קשה.
אולי חשבה על השלוש שלה, ופתאום התכווץ לה הלב לשריר של אשמה,
והתגעגע
גע, גע, גע
אימא אווזה.
איפה הם, שיחזרו כבר
ובעצם לא, עוד לא, עוד לא,
עוד קצת..
זאת אומרת שיחזרו, בטח שיחזרו,
אבל רק קצת יותר מאוחר.
ואולי יותר מאוחר ממש
וכל מה שנשאר מהשבת,
יהיה שלה בלבד.

היא תוכל להדליק אורות,
לעשן סיגריה
ולדבר בטלפון,
עם מי שתרצה.
או איתו.
כמובן לא לפני שתסגור את כל החלונות, התריסים, המרפסות
שאף נשמה טובה לא תוכל להגיד למחרת
שהיא לא שומרת
שבת.
אולי כיסתה עצמה ע מעל הראש בשמיכה
אולי חשבה לעצמה למה בכלל ויתרה לו על המיטה שלה?
הייתה צריכה לעשות הכל כדי שהוא יירצה ללכת.
אבל אי-אפשר לומר שלא עשתה
ארבע שנות שתיקה...
אבל באופן תמוה, חולני ומוטרף, אבא רק רצה בה יותר ויותר
ויותר.

עצמתי עיניים והקשבתי לבית שותק. ריק. קירות דוממים. שעת
דמדומים ודמים. דם. צפרדע.. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. מכת
בכורות. הלוואי שיהיה כבר חורף וישטוף את הכל. לא ישאיר כלום.
יינקה. ייחרב. יבואו ארכיאולוגים עוד הרבה שנים. מה ייגלו.
אימא ובת.
רחוקות.
לא מתחבקות.
כל אישה ובת
מדליקות נרות שבת.
כל אחת, והמיטה שלה.
אני במיתתי.
אימא במיתתה.
ומה יהיה אם תמותי לי פתאום?
הלוואי וירד גשם פתאום.
אבל חם
כל-כך חם ודביק
באמצע יולי
ומציק.

בדיוק שלושה שבועות לפני שהתחילו הסימנים של אבא, פתחה אימא
בהליך גירושים. היא נאלצה לגלות לנו את זה, ואפילו שהכל היה רע
ונורא לתפארת, כמו שיהודית רביץ שרה בשיר שהכאיב לי להפליא,
אני המשכתי לקוות באופן מופרע שהם לא ייפרדו. לא רציתי
שכ-ו-ל-ם יידעו. כ-ו-ל-ם הייתה המפלצת הכי מפחידה בעולם. יותר
מהפרידה, יותר מהסרטן.
אבל אז הגיעו הסימנים. בהתחלה הטשטוש בראיה, אחר-כך הראיה
הכפולה ובסוף זה שאבא נפל בדרך חזרה הביתה מהעבודה.
עבורי הם היו סימנים מבשרי אביב.

בשבעת הימים שלפני המחנה, התאמצתי להתנהג כרגיל. כמו בכל
אחר-צהריים, קפצתי לורד, השכנה שלי שגרה בקומה מעלי, שהדירה
שלה הפכה להיות מפלטי. ורד הייתה שנתיים מעלי, אבל מגיל חמש
עשרה שלי, נראתה לי בוגרת באלפי שנים. היא גם הייתה מפותחת
הרבה יותר. היא אף פעם לא התביישה להתפשט לגמרי מולי, ואפילו
נראתה נהנית לטלטל כאילו באגביות את הציצי הגדולים שלה, מצד
לצד, תוך כדי שהיא אומרת לי "נו, לאן את הולכת אביגיל? שוב
לשירותים? מה יש לך להתבייש ממני? אל תדאגי, בגיל הזה עוד הכל
גודל, הציצי שלך בטוח עוד לא גמרו את ההתפתחות שלהם, את עוד
תראי כמה רחוק הם יגיעו", צוחקת את הצחוק המתפרץ שלה.
אצל ורד היו מתכנסים כל החבר'ה. כלומר החבר'ה ה"רעים", אלה
שהלכו לבני עקיבא, אבל רק בשביל להסתכל על הכוסיות מהברזלים
ולזיין אותן במילים.
הזין הראשון שראיתי בחיים שלי, היה אצל ורד. גדול ושחור,
ומפחיד, בסרט כחול שאחד הבנים הביא איזה ערב לורד, כשההורים
שלה נסעו לחופש והשאירו את כל הבית לעצמה ולנו.
הזין השחור חדר מול הפרצוף שלי לתוך מה שנראה כמו חור, שלקח לי
כמה שניות להבין שהיה איבר המין של הבחורה, שכל הבנים מסביבנו
לחשו "איזה כוסית היא, אמאל'ה!" היא הייתה בלונדינית עם ציצי
בגודל לא אפשרי, ורק צרחה כל הזמן "אוי, אוי" בשפה שנשמעה לי
כמו גרמנית, עד שמצאתי את עצמי מחפשת על הגוף שלה סימן אס. אס.
אבל לא היה שם כלום. אח"כ הזין השחור השפריץ נוזל דביק על הבטן
של הבלונדינית שנראתה כאילו היא הולכת למות עוד שנייה ולא
הספקתי לראות אם היא באמת מתה, כי כבר הייתי בשירותים, מקיאה.
ואפילו שנשבעתי לעצמי אחרי הערב ההוא, שיותר אני לא נכנסת
בחיים שלי לורד, לקח לי רק כמה ימים לחזור ולהיכנס איליה שוב,
כשהבטן שלי מתהפכת, ואני מתפללת שלא יהיה הערב עוד סרט כזה וגם
מקווה מאוד שכן.אבל לא היה. לפחות לא לפני המחנה. מה שכן הייתה
זו מסיבה שהוגדרה כמסיבת סלואו, בה מצאתי את עצמי רוקדת צמוד
יותר מידי לאיתן, שתוך כדי הסלואו הדביק את עצמו חזק מאוד
לירכיים שלי עד שיכלתי להרגיש את האיבר מין שלו גודל ומתפתח
בשניות לעץ ענקי, שאיים לפוצץ לו את המכנסיים ולחדור אלי מבעד
לחצאית, ואני לחשתי לעצמי שחושך ואף אחד לא רואה וממילא כולן
היו עסוקים מסביבי באותו הדבר חוץ מאמיר, שידעתי שמאוד אוהב
אותי ורק עמד לו בצד והסתכל עלי במבט נבגד ואני חשבתי מה אכפת
לי ואפילו נהניתי מזה. איתן שלח את האצבעות הארוכות שלו מתחת
לחולצה שלי ואני הרגשתי איך הנשימה שלי נעצרת, והאצבעות שלו
תפשו לי את הציצי. בהתחלה בעדינות ואחר-כך כמו צבת, מגלגלות לי
את הפטמות ואני הרגשתי איך משהו חם נוזל לי מבין הרגליים. אני
חייבת לעוף מכאן, אני חייבת להסתלק, התנתקתי ממנו בכוח ורצתי
לדלת, יורדת בדהרה לקומה שמתחת, נכנסת בשקט הביתה, נופלת על
המיטה שלי, תוחבת כרית בין הרגליים ודוהרת עליה כאילו הייתה
הסוס שלי, כמו שהייתי עושה אז, כשהייתי קטנה, עד שהרגשתי שהסוס
הגיע לסוף המסלול, והעברתי את הכרית מבין הרגליים שלי אל מתחת
לראש ולחשתי לעצמי, יא זונה, זונה, את פשוט זונה, בסוף עוד
תישרפי בגיהינום.

כנראה שנרדמתי.
כשהתעוררתי, השעון הראה עשר בלילה ואני נזכרתי שאת הפרט הכי
חשוב בתוכנית, כמעט ושכחתי.
ניגשתי לטלפון שהיה בסלון שעמד ריק. חייגתי לאט את המספר של
ציפי, וכבר הקול שלה היה מהצד  השני, "אני מקווה שלא מאוחר
מידי", התנצלתי
"לא, זה בסדר, מה העניין?"
"פשוט הייתי חייבת לעדכן אותך שבסוף אני לא יכולה לצאת מחר
למחנה".
"מה? למה? אחרי כל הדיבורים וההכנות, למה אביגיל?" היא שאלה
בקול ספק כועס ספק דואג, "קרה משהו?"
" לא כלומר כן, בערך", מלמלתי, "אבא שלי מחר נכנס לבית-חולים
לבדיקות, ואני צריכה ללוות אותו ואת אימא שלי לשם, את מבינה?"
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?"
"כן, בטוחה".
"אוקי", היה נאנחה, "אם זה ככה, אני רק יכולה לאחל לך, שבעזרת
השם, הכל יעבור בשלום, ולא יימצאו כלום ותחזרי אילינו מהר,
ותמיד יש עוד מחנה בשנה הבאה, ואל תשכחי אביגיל להאמין, בעזרת
השם, הכל יסתדר".
"כן, ציפי אני לא אשכח, אני באמת מאמינה שבעזרתו הכל הולך
להסתדר לי".
הנחתי את השפופרת במקומה, מרגישה כמו שחקנית בסרט אימה והלכתי
לישון.

התעוררתי באמצע הלילה. נועם ישן כמו תינוק. בסך הכל שנתיים
מתחתיי, בן שלוש עשרה, אבל לי הוא נראה הוא כמו תינוק בן שלוש
"נועם אתה ישן?" לחשתי.
הגוף של נועם זז, אבל נועם לא ענה.
"נועם, נו, אני יודעת שאתה שומע אותי", הרמתי את הקול.
נועם התהפך, עיניו עצומות.
"נו, נ-ו-ע-ם, קום, אני מדברת אלייך", כמעט וצעקתי.
נועם התהפך אלי, שתי עיניים ערפל.
"כן, אני ישן, אל תתחילי אביגיל."
"טוב, רק רציתי להגיד לך שאני לא אביגיל האמיתית."
"נו די, אביגיל, אל תתחילי עם השיגעון הזה. את מפחידה אותי.
וחוצמזה, את הבטחת לאימא שתשמרי עלי, למה את עושה לי את זה?"
"כי אני לא אביגיל האמיתית, אני נשבעת לך, אני לא."
"נו, אביגיל די", נועם התחנן, "די תפסיקי, איזה מן אחות גדולה
את? את מפחידה אותי, אפילו שאני יודע שאת כן."
"מה כן?"
"אביגיל האמיתית".
"אז למה אתה פוחד?"
"בגלל איך שאת אומרת את זה, זה מפחיד. למה את אומרת את זה? כל
לילה שאימא לא פה אותו דבר, תפסיקי עם זה, די", הוא כבר כמעט
בכה.
"אני לא יכולה, נועם, אביגיל האמיתית לא פה, היא הלכה, עכשיו
זה אני, ילדה אחרת, ואני לא נרדמת. איפה אתה חושבת שאימא שלך
עכשיו?"
"אימא ש-ל-נ-ו, אביגיל, ש-ל-נ-ו!, ואני בדיוק כמוך, ממש לא
יודע איפה אימא ש-ל-נ-ו, ואני רק רוצה לישון, אם את כל-כך
רוצה, לכי תשאלי את אבא."
"אבא? ומה הוא יגיד לי כבר? כמו תמיד, שהוא לא יודע, ועוד יציע
שאני אתקשר לאריאלה, לחפש אותה, לשם היא אמרה שהיא הולכת, כמו
תמיד, לא?"
"אז לשם היא הלכה, מה את רוצה ממני? אני לא עונה לך יותר, את
שומעת? אני הולך לישון, הנה, תראי אותי, מצדי, שתמשיכי לדבר אל
הקירות". וכבר הגב שלו, מופנה אלי, זועם, עד הפעם הבאה.

עצמתי חזק עיניים מנסה לדמיין לי בראש את הימים הבאים. אני
חייבת לצבור כוח. לשמור כל טיפה שבגוף שלי.
לא פחדתי.
בפעם הראשונה בחיים שלי.
לא פחדתי מכלום.
וגם לא היה לי מה להפסיד.

אימא העירה אותי בבוקר, לוחשת לי שהגיע הזמן. בחוץ חושך מוחלט.
עלטה. אפילה.
אני ואימא ארגנו יחד את היציאה שלי.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אקפיץ אותך?" שאלה בפעם המיליון.
"בטוחה, אימא , בשביל מה? אימא של גלית לוקחת אותנו. תחזרי
לישון. חוץ מזה את יודעת שאני שונאת להיפרד. אז בואי נגמור עם
זה מהר".
"טוב. רק תזכרי, שאם נמאס לך, או מאיזה שהיא סיבה את רוצה
לחזור הביתה, רק תגידי למדריכים והם יימצאו דרך לקרוא לנו
להחזיר אותך. ותשמרי  על עצמך. מיתושים, מאנשים זרים, מאוכל
מקולקל, מליפול בדרך."
"נו, די באמת אימא, תיכף תגידי לי גם ממפלצות, משדים ומעין
הרע."
"אביגיל, אני דואגת לך."
"אז אין לך מה. ועכשיו תני לי נשיקה ותגידי יפה שלום ושאני
איהנה."
"תיהני."
"טוב."
להת'
ביי
די.
מאוחר לי מידי".

בחוץ התחילה השמש לדחוק בחושך שילך, ואני דווקא רציתי עוד
להיות עטופה בו. בחושך. אף פעם לא פחדתי מחושך. רק מהאור החזק
מידי, בוהק. חותך. חושף. הזכרתי לעצמי שיש לי כל מה שאני צריכה
ושאני לבד.
סוף סוף
לבד.
התחלתי לפסוע לכיוון קו שישים ושבע. ישבתי בתחנה רועדת מקור,
התיק הכחול על הברכיים שלי כשמיכה, מחכה שהאוטובוס הראשון יגיע
ומתפללת שאף אחד שאני מכירה לא יעבור.
תפילתי התקבלה והאוטובוס נראה מרחוק נוסע אלי, כמו מכר רחוק
שעמד בהבטחתו והגיע בזמן וממש רציתי לחבק אותו. הרי קו שישים
ושבע היה הקו שלקח אותנו לכל הכיף בחיים. לאכול "פלפל" בעוזיאל
במוצאי שבת. ל"אורדע" לראות סרט, לקנות תקליט חדש של אריק
איינשטיין ב"שקם", לשיר פעם בשבוע במקהלת הילדים ש"בהר הבנים",
לשם תכננתי להגיע. כשהאוטובוס הגיע לשדרות ירושלים ירדתי ממנו,
צועדת בצעדים בטוחים לכיוון "הר הבנים" שבמעלה הרחוב.
שם למעלה היה מוכר
וקר. תיכף ומיד הצטערתי שאני בבני עקיבא ולא בצופים, כי בזמן
שאצלנו דברו על תורה ועבודה,  או על קונפליקטים של ערכים מוסר
ודת, בצופים למדו דברים שימושיים באמת לחיים, שהיו יכולים
לעזור לי עכשיו מאוד, כמו למשל איך להדליק אש, או להקים אוהל.
לי היו רק התפילות. "מודה אני לפנייך, מלך אלי חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי, בחמלה רבה, אמונתך". לחשתי לחשיכה. חשבתי
שבחמלה יש גם לחם וגם לחימה. הבטן שלי התחילה לקרקר. סימן
לחיים.  הוצאתי מהתיק הכחול קופסת שימורים של תירס ופותחן,
שפכתי לי לצלחת פלסטיק ואכלתי גרגיר גרגיר. בסוף אפילו שתיתי
את המיץ. צחקתי שיש לי לפחות טעם של מחנה.  אח"כ מרחתי לי כמה
פרוסות עבות על שוקולד "השחר" ובפרוסה החמישית הבנתי שאולי
כמות אוכל כזו זה כבר כן סימן לפחד.  
תחילת היום הייתה מדכאת ביותר. מידי פעם חלף איזה טיפוס חשוד
שהתגלה כגנן ואני התכווצתי לכמה שיכולתי לעשות את עצמי קטנה.
הדבר האחרון שרציתי שיקרה בעולם זה שיחטפו אותי. בסביבות אחת
עשרה עברה אישה זקנה עם שני כלבים מטופחים נורא , התבוננה בי
במבט של מורה לא מרוצה ושאלה "ילדה, את לא אמורה להיות עכשיו
בבית ספר או באיזו קייטנה?"
שתקתי, והיא התרחקה .
בצהריים נהייה ממש חם, ואני ניגשתי לברזיה ושטפתי חזק חזק את
הפנים, וגם את העיניים שהתחילו לצרוב לי. בסוף כנראה שנרדמתי
על הספסל, והעניים שלי דמעו אבל בכלל לא מעצב אלא בגלל השיר
ההוא שהתגנב לי בשקט לחלום וחצה לי את הלב.
" מי הי הי האיש
החפץ חיים...
או או אוהב ימים/ אוהב ימים
לראות טוב.
נצור לשונך מרע/ ושפתך מדבר מרמה
סור מרע ועשה טוב
בקש שלום
ורודפהו".

זו הייתה מקהלת המבוגרים. המקהלה של אבא שלי, שגם הוא שר בה
קבוע , פעם בשבוע, ואפילו פעם אחת הייתה לנו הופעה משותפת של
מקהלת הילדים וההורים בהר הרצל ביום הזיכרון, ואני הייתי כל כך
גאה שאבא שלי שתי קומות מעלי, ואני מתחת. ואפילו ראו אותנו
בטלוויזיה.
היום אבא שלי לא השתתף בחזרה. היום הוא נכנס לבדיקות.
אחר כך הם שרו את :"ידיד נ..פש/ אב הרחמן/ ידיד נפש/ אב
הרחמן/... עבדך/ אל רצונך/ יא בם בם/ ירוץ עבדך/ כמו איל/
ישתחווה/ בם בם/ ללללללל/ אל מול הדרך".
החושך כבר התחיל לעטוף את הר הבנים ולי היה דחף שכזה, לרוץ
לאחד מהמבוגרים במקהלה שאת רובם הכרתי ולהתחנן שיאמצו אותי אל
המשפחה שלהם.
אבל לא זזתי.
קפאתי.
רק הדמעות  חיממו לי את הפנים ואת הבפנוכו כאילו שתיתי יין
אדום של קידוש.
נתתי לעצמי פקודה לקום ולהתארגן ללילה.  
הוצאתי מהתיק הכחול, סוודר גולף חם שלקחתי בלי רשות לאימא
ולבשתי אותו, מסניפה אותה, נותנת לה לנסות לחמם אותי.
לא נרדמתי.
או שנרדמתי, מה שבטוח שהתעוררתי כל שעה.
בשעה שלוש התעוררתי קפואה כולי, והחלטתי שאולי כדאי שאצא
לסיבוב ברגל, כי נזכרתי בגיבורים של איזה סרט שראיתי פעם בחופש
הגדול, על ילדים אבודים באיזה אי, שכדי לא למות מקור, היו
מעירים אחד את השני, ועושים סיבוב באי, כדי לשמור על חום
הגוף.
לא רציתי למות.
הגעתי למציבה הגדולה מהשיש הלבן הקר, זו עם כל השמות של הבנים
שנפלו במלחמות ישראל והיו פעם ילדים קטנים ברמת-גן. ילדים
ששיחקו, שצחקו, רבו ובכו או אולי הלכו לאיבוד כמוני בלילה הזה.
ילדים אבודים, חשבתי שאם עיריית רמת-גן, הייתה מקימה מציבות גם
לילדים שחיים, אבל בעצם לא ממש מרגישים בחיים, בטח הייתה
רמת-גן, מתמלאת בגני מציבות והיו קוראים לה "רמת-מציבה".

את מה שקרה בינתיים בבית שלי, ביומיים שלא הייתי, סיפר לי
אחר-כך נועם. אבא התאשפז לבדיקות ולא יצא מהם. תוך כדי היומיים
שהיה שם, הוא נפל שוב ואיבד את ההכרה. אימא התלבטה קשות עם כל
מי שיכלה אם כדאי ורצוי ונכון יהיה, להחזיר אותי מהמחנה. בסוף,
היא לקחה את נועם איתה ונסעה ליער בן שמן. די בקלות הם מצאו את
השבט שלי ואת ציפי המדריכה, שהפנים שלה נהיו לבנות כמו סיד
כשאימא שאלה אותה איפה אביגיל, וסיפרה לה למה באה לקחת אותי.
"אבל אביגיל לא פה". לחשה לה ציפי.
"מה זאת אומרת לא פה? צרחה אימא, "אני שלחתי את הילדה שלי
למחנה איתכם ואת אומרת לי שהיא לא פה?" אז איפה היא לעזאזל? מה
קרה לילדה שלי? איפה אביגיל שלי?"
"אני לא יודעת", אמרה ציפי בפחד, "אביגיל בכלל לא יצאה
איתנו".
"מה זאת אומרת לא יצאה? אני לא מבינה, אני חתמתי על האישור,
ואביגיל בבוקר של המחנה יצאה איתכם,  מה את מקשקשת לי שטויות,
אה... את עובדת עלי?" התחילה לצחוק צחוק מוטרף
"נראה לך שהייתי עובדת עלייך בדבר כזה?" עכשיו ציפי כבר כמעט
בכתה, וחצי מחנה התאסף סביב הדרמה שהתרקמה לה פתאום בחום היום
ביער.
"תקשיבי, גברת מנחם, אביגיל צלצלה אלי ערב לפני המחנה, והודיעה
לי שהיא לא תוכל להגיע למחנה כי היא רוצה להישאר איתך, בגלל כל
מה שקורה עם אבא שלה. אני כמובן מאוד הצטערתי וכל זה ואיחלתי
לכם רק בריאות, וזהו. מאז לא שמעתי ממנה".
"לא, זה לא יכול להיות. אין דבר כזה". לחשה אימא והתיישבה על
גזע עץ כמו בלון שיצא לו כל הרוח. "אז אם היא לא פה, אז איפה
היא? אתם יכולים להגיד לי איפה היא? אתם אחראים עליה. אביגיל
לא הייתה הולכת לשום מקום בלי להגיד לי. איפה הילדה שלי,
אביגיל? איפה את? איפה את?" עכשיו היא כבר ממה ייללה שכנועם
עומד לידה חסר אונים רועד כולו.

מאותו רגע ואילך התחילה סחרחורת מטורפת של לחפש אותי. המשטרה
הוכנסה לעניינים וחקרו את כל מי שהיו אמורים להיות חברות
וחברים שלי, אבל אף אחד באמת לא ידע באמת מה קורה איתי
מבפנים.
אחרי עוד עשרים וארבע שעות כבר הייתה תמונה שלי בכל העיתונים,
ואימא שלי התראיינה לחדשות של הערוץ היחיד שהיה אז, ובעיניים
דומעות הפנתה קריאה אלי נרגשת "אביגיל. תחזרי הביתה. אנחנו
מבינים שעובר עלייך משהו, ואנחנו נעשה הכל כדי לעזור לך,
אביגיל שלנו. תחזרי אילינו. אני לא יכולה בלעדייך. אם מישהו
שמע, או ראה את אביגיל  שלי, או רוצה משהו בתמורה, בבקשה,
שיפנה אילינו. אנחנו נארגן כל סכום כסף שיידרש. רק תחזרו לי את
אביגיל, שלמה ובריאה. תחזירו לי את הילדה שלי. אני לא יכולה
לחיות בלעדיה".

ביום השלישי לשהותי בהר הבנים, שמצאתי עיתון ישן מתגלגל ברוח,
והפרצוף שלי מרוח בענק על העמוד הראשון.  
זה היה מה שחיכיתי לו. חיפשתי בתיק הכחול את האסימונים שלקחתי
איתי ויצאתי לחפש טלפון ציבורי.
חייגתי אחד אפס אפס.  
"משטרה שלום."
"שלום זו אני אביגיל."
"אביגיל? איזו אביגיל?
מישהו אחר חטף את הטלפון ושאל בקול עצבני שניסה להישמע רגוע .
"איזה אביגיל? החטופה?"
"כן.נו, נגיד חטופה."
"אביגיל חמודה. רק תגידי לנו איפה את ואנחנו באים מיד לקחת
אותך, את בסדר? פגעו בך? עשו לך משהו?"
"אני רוצה שתרשום הודעה. אתה שומע?"
"כן, כן, אני איתך, אביגיל."
"אז ככה. אתה רושם?"
"כן, אבל אולי כדאי שתגידי לי קודם איפה את?"
"אם אתה לא כותב, אני מנתקת מי, אתה שומע?"
"כן, כן, ברור."
"אז ככה. תכתוב . אני חטופה. חטופה שלכם. שבויה בידיים שלכם.
ורק אתם יכולים לשחרר אותי."
"חטופה? מי חטף? איפה? מה הם רוצים?"
"תכתוב בדיוק מה שאני אומרת לך ברור, ותעביר לאימא ואבא שלי
מבין?"
"כן, מבין, אני איתך".
"אני חטופה של השקרים שלכם. קרים, סבוכים, של השקט. המשתק. של
המוות. כלואה בתוך הלבד באלים שלכם. גם כי אילך בגיא צלמוות,
לא אירא כמו איתכם."
-שתיקה-
"רשמת"?
"כל מילה. זהו? אז עכשיו את יכולה להגיד לי איפה את?"
"לא. תמשיך לכתוב. אני חוזרת רק בתנאים הבאים:
אלף. אימא ואבא מתגרשים.
בית. אנחנו עוזבים את השכונה מיד.
גימל. אין יותר שתיקות. אין יותר סודות. אני רוצה לדעת הכל.
ותגיד לאימא שלי שאני  אצלצל עוד פעם בערב. ואני רוצה תשובות"
ניתקתי.

בשש בערב, צלצלתי שוב לאותו מספר. הפעם ענתה לי אימא שנשמעה
כמו סמרטוט
"אביגיל שלי, את בסדר? ממיל'ה שלי. איפה את? פגעו בך? עשו לך
משהו?"
"לא, אני לא בסדר, אבל לא בגלל שום דבר שקרה לי ביומיים שחלפו,
אימא. ואת יודעת את זה. אני מחכה לתשובות."
-שתיקה-
"נו, אין לי זמן לשטויות שלך. עוד דקה מנתקת."
"אביגיל, מותק. את יודעת שמה שאת מבקשת זה בלתי אפשרי. במיוחד
עכשיו, עם כל מה שקורה עם אבא, ואת עוד לא יודעת הכל".
"זה לא מעניין אותי אימא. את לא מבינה? את עדיין לא קולטת?"
ניתקתי.
שמתי מצר גפן באוזניים, שכבתי על האדמה, מערסלת את עצמי מצד
לצד וממלמלת "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל... הנה לא ינום
ולא יישן שומר ישראל".
בבוקר צלצלתי שוב. תיארתי לעצמי שאימא תחכה לי.
"אביגיל", היא ענתה בקול שבור.
"כן אימא?"
"אביגיל, אני אעשה כל מה שצריך כדי שתחזרי."
"זאת אומרת... ש?  תסבירי לי בדיוק מה תעשי?"
"אני אעזוב את אבא. אנחנו  נעזוב את השכונה. לא יהיו יותר
סודות. גם לא שתיקות. עכשיו רק תגידי לי כבר איפה את ואני מיד
באה לקחת אותך."
ואפילו שידעתי שהיא סתם אומרת לחשתי "הר הבנים" וניתקתי.
תוך חמש דקות היו שם חמש ניידות משטרה ואימא שלי פרועה ומרוטה
רצה אלי צועקת, "אביגיל, אביגיל שלי", ומחבקת אותי עד מחנק,
מנשקת אותי, מטלטלת אותי, זועקת, "איך? איך עשית לי את זה,
אביגיל דווקא את מכולם?"
אימא ואני מחובקות
המצלמות מפלשות אותנו מכל צד
וכ-ו-ל-ם רואים.
סוף סוף כולם רואים.
אימא כמובן לא עמדה בהבטחה.
למחרת. אחרי לילה בו לא עצמנו עין וישנו חבוקות,  לקחה אותי
אימא לתל- השומר, שם נכנסנו יד ביד לחדר של אבא, שהיה מחובר
למלא צינורות ומכשירים. אימא ניגשה למיטה שלו, קרוב קרוב,
והניחה את כף ידה הזעירה על המצח שלו, מלטפת אותו כתינוק.
לא האמנתי. לא יכול להיות. זה לא אימא שלי, זה לא אבא שלי, אני
חולמת. אני רק חולמת.
שחור הפך לבן
לבן הפך שחור
אני נפלתי לתוך בור
אין אור
ולא הבנתי
לאן נעלם האפור

אבא היה חולה שנה. אימא טיפלה בו במסירות, שהאנשים בשכונה, כל
אותם אלו, שרק לפני זמן קצר כינו אותה מכשפה, קראו לה
"הצדיקה".

הגידול בראש של אבא, הלך וגדל.
גידול מגדל אנשים,
גידול מגדל רחמים
גנן גידל בגן גידול,
אהבה מוזרה צמחה בגן.
אבא לא רצה לראות כלום. אחרי הניתוח לניקוז נוזלים הוא הסתובב
על הקביים שלו במחלקה כמו טווס וסינן לכל מי שבא לבקר אותו
"אני נס רפואי. הרופאים אומרים שאני נס רפואי".
אבל אבא גם ידע שאסור לו להבריא. שכל מה שניתן לו עכשיו, הוא
רק בעירבון מוגבל,
ושהכל, אבל הכל  יתפוצץ לו בפרצוף כמו בלון, אם רק יבריא.
אימא לא יכלה לעמוד מיד בהבטחה שלה, אבל התנאים לשחרורי
התקיימו במלואם:
שנה מהיום בו עמדתי בהר הבנים, מציבה את התנאים שלי לשחרור,
התמלאו כל התנאים שדרשתי:  
אימא ואבא לא היו יותר יחד,
אחרי שנה שהיו בה אחד לשני
יותר מהכל
אבא שלי מת.
עזבנו את השכונה האיומה
הראנו לכולם ה- כ- ל
התאמצנו בכל כוחנו להפסיק לשתוק.
אני עדיין מתאמצת.