''חוצפה, פשוט חוצפה''. כך הסתיים דיאלוג טיפשי או משמעותי
בערב שבו חשבתי לארגן מחדש את כל הרהוריי הנשגבים על החיים.
השעה שבע וחצי בערב, אני יוצא לטיול שכונתי עם כלבי הקט בעל
כורחי, איני מתכוון להקדיש לו תשומת לב יתרה ולמעשה מרגע
יציאתנו בעד דלת הבית יחסינו מסתכמים בהליכה משותפת - הוא רתום
לעגלת גופי ואני נכרך אחריו למשך 12 דקות בהן יוכל לנתב עצמו
לכל יעד שרק יבחר.

ספייקי הולך את הליכתו המהירה על המדרכה השחוקה, רגליו כמו
גלגלי מכונית בזמן נסיעה שהעין לא יכולה לעקוב אחר סיבוביהם.
הוא מבקש להספיק כמה שיותר, משתמש בחוש הריח שלו עד תום, מותיר
אחריו עקבות צהבהבים נוזליים כמפנים את מעשי עמי ותמי וחותר
להבטיח את דרכו חזרה הביתה. ידי האחת אוחזת ברצועה והיד השנייה
מגששת אחר הטלפון הסלולרי החבוי עמוק בכיס המכנסיים. אני מושה
את המכשיר ובעודי מחייג אל ידיד טוב שיהפוך את 10 הדקות שנותרו
לטיול, לעשר דקות של טעם, מצפוני נוקף: כיצד זה אני מעז להכריז
בעלות על יצור חי כאילו היה רהיט ללא רצון חופשי, אובייקט נטול
אמוציות, חפץ החף מזכות בחירה ? מצפוני נרגע מהר מאוד. איכשהו
השכל מנצח את הרגש, משעבד אותו, מהנדס אותו ומעצב אותו כרצונו,
הרגש כחומר ביד החושב.

ידידי הטוב הוא בן שיח נהדר. השיחה קולחת ובינתיים ספייקי עוצר
ומממש את מטרת הטיול, הוא מתקפל אל תוך עצמו ומטיל את גלליו
בעדינות, אך בנחישות. הכורח הקיומי הזה מתבצע בחשאי מתחת לעמוד
חשמל מאסיבי בעל ארבע רגלי ברזל ענקיות, ממש בעומק צדה של
המדרכה ובפינה שהיא יוצרת במפגשה עם מדרכה אחרת. בטיול
כתיקונו, הייתי מעלה חיוך רחב מאוד על שפתיי לנוכח הדבר, מבין
שהטיול של ספייקי הסתיים עוד לפני שהסתיימו להן  12 דקות וחוזר
הביתה ספוג אושר. אלא שהחיוך שביקש להפציע גם הפעם נותר חבוי
בתוך שפתיי הנוקשות, הטיול הזה היה שונה.

שלא כמו תמיד, התעלמתי במופגן למראה הטלת הגללים, העמדתי פנים
מרצינים של אדם אשר שקוע בשיחת טלפון. לא הבטתי לכיוונו של
ספייקי משום שבזוית העין הבחנתי ברכב החונה על הכביש שמאחוריי,
רכב מואר ומאוייש בנהגת כבת ארבעים. היה לי ברור כי ברגע שאביט
לעברו אצטרך לשאת באחריות לתוצר המבאיש שחילץ מבין ישבניו. כך,
עמדתי עם הגב לספייקי הכורע תחת עול הגללים ולנהגת שבאותו רגע
הציבה לה יעד אחר להגיע אליו, המתנתי עד לסיום המלאכה ואז
משכתי את רצועתו במתינות ומיהרתי להתרחק מזירת הפשע.

''אה, סליחה, סלח לי'', הנהגת, אישה צהובת שיער וזעופת פנים,
יצאה מהרכב והחלה פוסעת לעברי. בחוסר רצון משווע סובבתי את
ראשי ושלחתי לעברה מבט תמים ומלא תמיהה. ''אתה לא מתכוון לנקות
את מה שהכלב שלך עשה כאן '?' היא הייתה נחרצת, השתמשה בטון
דיבור שלא השאיר מקום לפשרנות. ''הכלב שלי? מה בדיוק הוא
עשה?'' לא יכולתי להיכנע לה, הייתי מוכרח להמשיך ולהיתמם.
''הכלב שלך הרגע הטיל את הגללים שלו כאן, מה, לא שמת לב'?'
נראה היה שהיא על סף התפוצצות, אלא אם תשמע ממני הודאה בחטא
וקבלת העונש. אבל לא הייתי מוכן לעונש שכזה. קשה היה לי לראות
את כפות ידיי חופנות גללי צואה מהבילים. מבחינתי, ספייקי היה
החטא והדיאלוג שנגזר עליי לנהל לאחר שתמו 12 הדקות המתוכננות
היה העונש.
   
''אני חושב שאת טועה'', ניסיתי לשכנע אותה, ''הוא לא עשה שום
דבר, אם היה עושה מובן שהייתי מנקה אחריו''. היא התפלצה. ''הרי
ראיתי אותו במו עיניי עושה את מה שעשה''.
''אם את מתעקשת שהוא אכן עשה מה שעשה, בבקשה, הראי לי היכן
הראיות כי אני איני רואה פה שום דבר'', החלטתי לפתוח באסטרטגיה
הזו מכיוון שהיה די חשוך ומשום שהבנתי שמאמציו של ספייקי
בנידון לא הניבו תוצאה נראית לעין.

היא התקרבה לעמוד החשמל והחלה מגששת בזריזות אחר ההוכחות. ''זה
היה כאן, בערך',' אמרה והעמיקה בגישושיה שעם כל שנייה שעברה
נטעו בה ספקות. ובדיוק ברגע שחשבתי שידי על העליונה, שמנעתי את
עלבוני, ש-"הנחתי את המזוודה'', היא הפנתה אצבע נחושה לכיוון
פיסה חומה ודקיקה עד מאוד והכריזה בקול תרועה רמה: ''הנה זה,
בבקשה, בוא תראה".

הסתכלתי על הממצאים בזלזול: ''זה לא שלו", הצהרתי, ''רואים שזה
לא טרי, לא דבר שקורץ בדקות האחרונות''. - ''נו מה, אתה רוצה
שנביא עורך דין שיקבע עם זה שלו או של כלב אחר"?

"אמא, מה קורה שם"? לפתע יצאה בתה של הנהגת מן הבית, העתק לא
מוצלח של אמה. ''הכלב שלו עשה פה קקי והוא לא מתכוון לנקות את
זה'', קצפה. ''תקשיבי, גם אם היה זה הגלל שלו, הרי שמדובר בגלל
חסר ערך, הוא דק וזערורי באופן שקשה להבחין בו אפילו, וכפי שאת
שמה לב הוא מונח במקום לא אסטרטגי בעליל, בעומק פינת המדרכה,
אף אחד לא יפול קורבן בידי הגלל הזה".

"פשוט לא ייאמן", האם החלה להראות סימנים של תשישות והרמת
ידיים עתידית. "והגלל בכלל לא שייך לו, אם כן היה הרי שבאופן
טבעי, כמו בכל יום, הייתי מרים אותו ומשליכו לאשפה", ניסיתי
לנצל את רפיונה הרגעי ולחתום את טיעוניי המנצחים באופן ברור.

"רוצה שאוכיח לך שאתה משקר, שאינך מנקה אחר הכלב שלך", בתה של
הנהגת הנרגנת החליטה לאחד כוחות עם אמה ולהצטרף למאבק. ''אתה
בכלל לא מחזיק בשקית, עכשיו כשאתה מטייל עם הכלב ויודע שהוא
אמור לעשות משהו מתישהו".

"את כל כך טועה", השבתי, "לפני הטיול הגדול שנועד להסב לספייקי
עונג והנאה, אני מתחיל בטיול קטן בחצר הבית, ממתין בסבלנות עד
אשר יפרוק את עולו ורק לאחר מכן ולאחר שניקיתי אחריו, אנחנו
יוצאים להתרווח בשכונה בלי להשאיר מפגעים אחרינו". האמת היא
שאחד מכשרונותיי הבולטים הוא להנפיק אמתלות ותירוצים, סיבות
והסברים, בתוך רגע נתון. השקר היה כל כך מוצלח ויצא מפי בצורה
טבעית ואותנטית, עד כי בו ברגע האמנתי בו באדיקות וראיתי בו
אמת שיש לדבוק בה.

"אוקיי", אמרה האם, "אז אולי יצא לו, שוב, פתאום, הוא לא אשם
שהצרכים שלו דוחקים בו, זה יכול לקרות''. - ''אבל זה לא קרה'',
ניסיתי להכריע. ספייקי היה חסר מנוחה, רק רצה להמשיך בטיול
הקצר שלו, להסתופף בריחות השתן הממלאים את הרחוב, להתפנק ברוח
הנעימה שפלשה אל רעמתו הלבנה, להשתחרר מהניוון שאחז בו לאחר
יום שלם של רביצה בבית.

"רעות, כנסי הביתה והביאי לו שקית'", הנהגת לא ויתרה. גם אני
לא התכוונתי לוותר, אולם דווקא הילדה הייתה זו שחרצה את הדין:
"אמא, אני ממהרת לחוג שלי, אני לא מביאה שום שקית עכשיו, בואי
נלך". באותה שנייה הבנתי שאם הילדה לא הייתה מתעכבת, האם לא
הייתה צריכה לחכות לה ברכב ולצפות במראות הקשים שעיכבו את הערב
שלי ורוקנו אותו מכל משמעות, אבל העניקו משמעות ותכלית לערב
שלה.

מסתבר שכוחה של הילדה היה גדול משל שנינו. היא נכנסה לרכב כלא
מותירה לאמה ברירה אחרת. אני ביקשתי מספייקי לסור למרותי ולבוא
אחריי. וכך, בדרכה אל הרכב, פלטה האם בשארית התחמושת שנותרה
לה: "חוצפה, פשוט חוצפה". וזה בדיוק מה שהרגשתי, בערב שבו
התכנון היה להגות בשאלות הגדולות של החיים, אני והיא צריכים
ללבן סוגייה של צואת כלבים. פשוט חוצפה.