כעונש על מעשיה הרעים, הומתה זו הרשעית ודמה נשתה עוד באותו
הערב. לחייך, הרוזן. אך הערב, לא רק לחייך נשתה זאת, הרוזן,
אלא בנוסף לזכרה של אותה הנערה המסכנה, ולזכרם של שקריה. נשתה,
הרוזן, לחיי השקר. לחיי בנך שלא היה, וכנראה אף לא יהיה עוד.
נשתה את דמה, הרוזן, לזכרה של זו האישה אשר טענה בפניך, שוב
ושוב, כי הרה היא לך. נשתה שוב ושוב, כגודלם של שקריה, הרי לנו
אמבט מדמה ועוד לילה ארוך לפנינו.
אך אין אתה, הרוזן, ואף לא היית, כפתייה הזו, והטלת ספק
בדבריה. הרי אין מתבדחים בדבר השושלת, הזהרת פעמים כה רבות.
וחרון אפך גבר עליך ככל שגברו שקריה. זעמך היה אותו השד ממנו
ביקשה להצילך.
כזביה היו על מנת להביאך אל שלוותך, הרוזן. רבות היו התהפוכות
בנפשך באותה העת. אך מנוחתך תראה פניה אך בזמן נלגום דמה עד
תום, עד יכלה, כפי ששיסעה בה הסכין שבמו ידיך הכנת מבעוד מועד.
חשת בזאת, לא כך, הרוזן?
הרוזן, המחשבה על הנערה האומללה נבדקת בידי הנזירות אינה מרפה
ממוחי, ברצוני שתדע זאת. ומה כללה אותה בדיקה דקדקנית, אשר
חשפה את הצדק בחשדותיך בה?
נשתה שוב, הרוזן, לזכר תמונה נוספת אשר אינה מרפה מלבי. תמונתך
שלך, הרוזן, עומד דומם אל מול הנערה המאבדת את חייה לאיטה.
בעומדך שם, ללא ניע, שמעת זעקותיה גוועות, עד ששקטה. היית כצל
חולף שאין שומעים את צעדיו המתרחקים.
שתקת שם עד הצלילים האחרונים, עד שלא יכולתי ולא קיוויתי לזעוק
עוד לרחמיך, הרוזן, העומד דומם מביט בי מאבדת נשמתי,
ומתפוגגת.
האם יפה הייתי במותי, הרוזן?
האם יפה הייתי...?
האם יפה...?
האם...?
|
