תבכו רסיסי זכוכית בלתי נראים, אך עם בוהק נדיר שיגרום לצל
חולף, שיש סיכוי ולו הקלוש ביותר להבחין בו. לא שזה יקרה. תבכו
חיים בצל שכחה, התעלמות כבויה.
תלבשו את הבגדים הבלתי נראים שלכם, את החליפות המהודרות שעליהן
אף אחד לא יטרח להסתכל, תתאפרו שלא יבחינו בפנים שיודעות גם
להביע רגש חבוי. תטביעו חותמכם באין ובכלום וזה לא משנה שתתרמו
להכל ולכולם כל מה שיש בכם, תעניקו עד שלא יוותר, עד שתהפכו
למה שהנכם באמת - שקופים.
אנשים שקופים.
אתם מנקים רצפות, תעבדו במשרות ממשלתיות, בדואר, פקידים,
קלדניות, עובדי קבלן, והכי הרבה - שקופים.
יחלפו על פניכם מליון, ושני מליון, ויותר אנשים בדקה, והם
יודעים שתורידו את האשפה ותשלחו את הדואר. את פניכם הם לא
ידעו, שמכם לא יחקק בזיכרון.
זה רק אתם עכשיו, האיפור, הדמעות השקופות שיטשטשו אותו ואז
אולי, רק אולי, לאט לאט, במחאה שקטה ושקופה - תפסיקו להיות רק
מספר נעלם ותחזרו להיות, במלוא מובן המילה - אנשים.

2.2.07