נשארנו ללא גבול. כששום דבר הוא לא חטא והכל בגדר המותר.
נשארנו קליפות מרות של מה שפעם פרח והיום רק מתעסק בכמה יפים
עלי הכותרת, כשידוע לנו שסופנו להתפורר, ושאין לנו מספיק להעיף
ברוח, מספיק לזרוע התחלה חדשה.
אנחנו הנוער, המחר, ואין לנו מה להגיד. אין לנו דעות או רצונות
שלא היו שם עוד לפני שנולדנו. אנחנו, הנוער, לא נשנה את פני
ההיסטוריה, אנחנו לא נשתנה מבפנים. אין לנו מחשבות מיוחדות, או
כריזמות, או את הרצון לשנות. אנחנו הולכים אחרי העדר, בלי
להבין שהזרם הישן והמרכזי הוא לאו דווקא הזרם הנכון.
יושבים בבתים הנוחים שלנו, ונחים. מהעולם ובעיקר מעצמנו.
נושמים אוויר לא נקי. מזוהם.
אנחנו, הנוער, כובלים את עצמינו למוסכמות, מתעקשים לאבד את
התמימות מוקדם מדי. מתבגרים מהר מהר מהר, כלפי חוץ. בפנים
אנחנו נעשים קטנים.
המחר שייך תמיד לצעירים, והיום הוא שלנו, הנוער, שמזדקנים מהר
בשביל לנצל את כל זה.
אנחנו, הנוער, עוצמים עיניים, שותקים, וזורמים הלאה לאן שתקח
אותנו הסערה.
3.5.2006 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.