לעד הוא יזכור את הלילה ההוא בקיץ בו החליט לעשות מעשה עד היום
הוא זוכר את מגע המרצפות תחת רגליו את ריח הדשא באפו ואת ידו
הדופקת על דלת ביתה את עיניה המופתעות שראתה אותו המסגירות שלו
לא ציפתה הוא זוכר איך יום הולדת שמח בירך אותה והושיט לה את
זר הפרחים הסגולים שקטף ואת חיוכה הביישני והתודה שלה.
איך הסביר לה שתמיד רצה לגשת לדבר איתה ,אבל פחד ולא רק
מתגובתה, אלא גם מהוריו. הם שנאו אנשיו כמוה שהיו שונים מהם,
פשוטים,רגילים, לא עשירים. לכן העדיף להתנכר לה לנסות לשנוא
אותה ניסיונות שבהם כשל.
איך שאל אם היא סולחת לו ואיך היא שאלה אם יש לה סיבה שלא איך
הוא אמר שהוא לא יודע ושניהם פרצו בצחוק איך עזר אומץ ואמר לה
"אני אוהב אותך" ואיך היא אמרה "גם אני אותך" איך שניהם צחקו
שנית ואיך היא אמרה "נתראה ביום ההולדת שלך".
מאז נולד ההסכם הבלתי כתוב הזה. בכול יום הולדת הם היו נפגשים
ומביאים זה לזה במתנה זר פרחים סגולים. כך היה שנה אחרי שנה,
יום הולדת שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה.
ביום הולדתו השש עשרה חיכה לה כמו תמיד אך היא לא באה. חיכה לה
ער עד אור הבוקר אבל היא לא הגיעה. מאוחר יותר נודע לו שהיא
נהרגה , תאונת דרכים, אמרו לו, לא היה לה סיכוי לשרוד, אבל
אותו זה לא עניין. הוא בכה ורגליו נשאו אותו בלי ששם לב אל שיח
הפרחים הסגולים. הוא התבונן בו וקטף את הפרח היפה ביותר שקראה
הרחיף אותו באוויר ואמר "זו היא מתנתי האחרונה".