עיניה ליוו את הארון שנשא אותך בדרכך האחרונה. היא הביטה בך כל
הדרך במסעך האחרון. הרבה אנשים לא היו שם. בעצם, היא הייתה
היחידה שבאה מרצון.
הליכתה השקטה ליוותה אותך, ומבטיה ליטפו את עורך מבעד לשכבות
העץ של הארון, כמבקשות לקחת אותך משם, לחדור לבשרך הרך.
עיניים אפורות כחולות, עור בהיר ושיער כהה, חלק, אסוף בשתי
צמות ילדותיות. נמוכה, הליכה כפופה מעט. בטוחה בעצמה, מלווה
אותך בדרכך האחרונה.
את בכית כשזה נגמר, והיא הביטה בך בעיניה הקרות שהביעו את כל
מה שאת פחדת להגיד במילים. את כל מה שפחדת ממנו כל חייך.
והדמעות שלך לא איחרו לבוא. המבט שלה שליווה אותך בשנתך,
בדמעותייך ובחיוכך מלווה אותך עכשיו. את כמעט יכולה להרגיש
אותו.
שמש עדינה של חורף צרבה אותך בעדינות מבעד לעץ של הארון שעוטף
את מותך.
צעדים איטיים הולכים אחרייך, לבושים בשחור תמידי, עטופים
בשלכת.
כשזה נגמר את פחדת. את החלטת לסיים את זה, הורידים שלך בכו.
והיא הביטה בך במבטה החודר. הפעם היחידה שהמבט הזה טעה, כשחשב
שלא תתני לעצמך לעשות זאת. אך החרטה שלך איחרה לבוא, והיא
עוטפת אותך עכשיו בתוך ארון העץ היפה שלך.
בלילה היא הביטה בך מעבר לגדר בית הקברות. הברקים האירו עליה
מבעד לשמיכת הגשם, והרעמים הסגירו לך את מיקומה. הירח שמר
עלייך מלמעלה, מכוסה בענני הדם הכבדים, עשויים דמעותייך.
הגשם שטף את דמעותיה החוצה בפעם הראשונה, היא בכתה עלייך.

2001