אז אני מחליטה שלפעמים אני הרבה מדי. בשביל עצמי.
תמיד הייתי כנה.
לא, תמיד אהבתי מדי.
מבולבלת המון וחושבת שהלב שלי רחוק-רחוק מעבר לים.
ואם אני אמצא מכתב בבקבוק הוא יהיה עם עיניים מלוכסנות.
למה הרשיתי לעצמי אחרי שהאיש עם העיניים שבר אותי ככה?
דווקא בגלל שידעתי שזה יגמר מעבר לים.
לא יודעת מתי אחזור שוב.
שונאת לעזוב.
אז נשק אותי וחייך בשבילי. תגיד שתחכה לי. חבק אותי כאילו
שלעולם לא תתן לי ללכת.
האיש ההוא בסוף עזב את העולם במטוס סילון. ואני עזבתי אותך או
את עצמי.
מסוג הכתבים שאיש לא יבין. אולי אחת קרובה במיוחד.
אבל בטח לא האיש עם העיניים, ובטח לא עיניים מלוכסנות.
כי זו בכלל שפה אחרת.
אפשר לענות בה אבל לא להבין אותה.
ואולי הוא לא מכיר אותי באמת.
אז למה הלב דופק כל כך חזק?
אפילו קסמים הופכים בסוף להיות סתם אבק.
והאיש עם העיניים אומר שאז מתחילים באמת.
הוא לא מבין שכבר נגמרנו מזמן, ולא נהיה יותר באמת אף פעם,
כי הוא אכל בתיאבון את הלב שלי ושבע וניגב את הפה יפה עם
מפית.
אבל אני לא שבעתי בכלל ורק נהייתי רעבה יותר וצמאה יותר ובטח
שיותר משתקפת.
במים, הכוונה.
אש, כוכבים ומים. וחול כסוף על אי מעבר לים.
נגיעות זמניות באנשים רחוקים. וקשרים שלא יותרו לעולם.
ילדים מלוכסני עיניים?
ופחד מלחצות באלכסון.


5.7.2007