היה היה, לפני שנים רבות,
בארץ רחוקה,
נסיך, בחור וטוב, החי לו בטירה.
היה לו מכל טוב, כסף וזהב,
רק דבר אחד חסר, מעולם לא אהב.


אוי לו, אבוי לו,
עד שסוף סוף יאהב,
יעלו עשבים בלחייו.


בינתיים, בקצה אחר בממלכה,
חיה לה בשקט, נסיכה יפה.
צבייה יפה הייתה, יעלת חן,
שערה זהב משי,
קישוטה לווית חן.


יום אחד, יצאה חמה מנרתיקה
ואבי הנסיך, הוד רוממותו, על הרצפה רקע:
"היום תפגוש אהבתך!"
והשניים יצאו להם לדרך התלולה,
הדרך בעקבות האהבה.


בהגיעם אל ההיכל,
ציפתה להם מלכה:
"ברוך הבא, ברוך הבא,
הנה בתי, הנסיכה!"


ללא תרועה או התראה הופיעה העלמה,
לבלב ענדה, שמלה לבשה, ניצבה במלוא הדרה.
"הו, כמה היא מקסימה,
הו, איזו יפהפייה!", הנסיך תמה.
"סוף כל סוף ידעתי אהבה!", הרהר בתוחלה.


מהר מאוד, ללא שום הקדמה,
התאהב הנסיך אהבה עמוקה.
שיכור היה מהנסיכה,
שיכור, חולה באהבה.


אוי, אבוי לו, עד שסוף סוף אהב,
לא תיאר לו, בחוליו,
עשבים יעלו בלחייו.


תחילה, תחילה, בהתחלה, הכל היה כל כך נפלא,
הפרחים הצעירים פצחו יחדיו בשיחה.
הלזו - על נפלאות התבונה,
הלזה- על יוף האהבה.


הנסיך, מוקסם מיקירתו, הנסיכה,
חיש נתן לה שם חיבה - "תמה".
"הו, נסיכה, שמתי אותך כחותם על לבי,
התואילי ותסכימי, להיות אהבתי?"


"הו, נסיך שלי, טוב תואר,
הו, חבר שלי, טהור עיניים.
אין מילים בפי לתאר עד כמה אתה יקר,
אך, בי, הרשה לי לדבר בגובה העיניים..."


"אני ששה מאוד להכיר חבר,
אבל, לצערי, אני שייכת לאחר.
לבי שקוע עד מעל לראש בבחיר לבי, אביר,
ציפור נפשי הוא, יקירי, יקיר".


"צר לי, נסיכי, מכלות הנשמה,
איחרת להגיע, כבר אוהבת אהבה.
אם תירצה להיפרד, הנני מבינה,
אולם, למרות הכול, לעד אזכור אותך".


הנסיך הכואב, בעיניים כבויות,
התרחק מהנסיכה, ועיניו כלות.
לפתע, נס ליחו, פרח לבו החל כמש,
ייסורים תקפו אותו, נהר דמעותיו החל גועש.


ללא שלום, ללא להתראות,
נמלט שבור הלב מהיכל הפלאות.
אפילו שכואבות, עיניו רואות וכלות אל הנסיכה,

נהמת לבו גדולה, לבו לבלב יללה נוראה.
הנסיך החל אונן על ארון הקבורה,
ארון הקבורה שחפר לכבוד אהבתו הנכזבה.
אפילו שכאב, אפילו שחרה לו,
הנסיך טרם פתח לאיש את חדרי לבו.


לצד אהבתו שמתה,
הנסיך גסס.
נפשו כחולה מחבלתה,
וגם לבו קרס.

"אכן, עזה כמוות אהבה", בכה,
"אכן, נורא כוחה של אהבה".


"האהבה תמיד מנצחת" - אומרים,
האהבה אכן ניצחה את הנסיך, לטיבועין.
אומרים - "מוטב אהבה נכזבה מחוסר אהבה".
אך, אלי, זעקת הלב כה נוראה,
נפשו חבולה בחבלי אהבה,
לבט, נהמת לב, נשמה חנוקה.


לא היה ולא נברא,
אגדה היא - " היה היה".
הנער כבר נפל על סף תמותה,
ומסקנה - מוטב חוסר אהבה מאהבה נכזבה.


ולסיפור, אין לו סוף שמח,
הילד כבר איבד לו את הלח.
ולא , לסיפור אין סוף כזה:
"והם חיו באושר ועושר, עד עצם היום הזה"