אמרתי לך ביי מהיר, כרגיל. ככה זה כשאנחנו מגיעים לרכבת בשנייה
האחרונה, מנסים למשוך עוד כמה רגעים. נישקתי אותך בזריזות.
בדקתי שאתה נכנס לרכבת, ואם תסתובב להסתכל עליי לעוד שנייה.
כן ולא.
כן נכנסת, לא הסתכלת.
כמו שכן נכנסת לי לחיים כמו תפיסת רכבת בשנייה האחרונה, ולא
הסתכלת לראות מה קורה איתי בתמונה הזאת.
אז אני נאנחת, מחייכת לעצמי, וגם מתחילה לבכות. כל פעם שאני
אומרת לך ביי אני בוכה. לא כי קשה לי שאתה הולך. אלא שאני לא
יודעת מתי אראה אותך שוב, ואיך זה יהיה. איך אני אהיה.
הרכבת כבר נסעה, האוזניים שלי עוד חירשות מחריקת הגלגלים. כמו
שהשיערות שלי עוד סמורות מקצות האצבעות שלך.
אז אני עומדת שם ומסתכלת, על פיר רכבת ריק. עוד דקה תיכנס רכבת
אחרת, כמו שעוד דקה תיכנס לך אחרת לחיים.
אז אני עומדת, משנה תנוחה מדקה לדקה. נאנחת.
מחייכת ובוכה. לא מעצב ושמחה, ולא משמחה ועצב. מייאוש וייאוש.

מסתובבת ללכת. הולכת ברגל המון. הנוף משתנה ואיתו המחשבות.
בדרך הביתה, אני מבינה כל כך הרבה.
אני מבינה דברים שאני לא יכולה לומר לך.
מבינה דברים שהלוואי ויכולת אתה לומר לי אותם.
זה השקט הזה בינינו, שמרעיש אותי מבפנים.
זו הרכבת הזו שנוסעת שמלמדת אותי כל כך הרבה.
וזו הדרך הזו הביתה, שעברתי בה אלפי פעמים, ומולי עוברים אנשים
שונים, עם חיים שונים, ושאיפות ורצונות ואחריות ואהבות שונות.
כל פעם אנשים אחרים.
ואני תוהה מי מהם יתנגש בי וישנה לי את החיים. מי מהם יכל
להיות אתה, אם היית מחליט להישאר.
בדרך הביתה, הבנתי כל כך הרבה.