אנחנו נטועים בספה כמו זוג פסלי גינה, חבל
שתוכניות גרועות לא גורמות לטלוויזיה להכבות
כי פה טמונה מפלתנו. וזה שנותרה מעט אהבה בינינו,
כלומר יש פעמים שבתם של השכנים
לא! היא בת 13 אבל
אני בטוח שהיא לא תקרא לי מנוול
אם אוציא חצי משכורת על הימורים.
אני הולך ומאפיר, השפתיים שלי שכחו
אם נשיקה מתחילה משמאל או מלמטה
וחשבתי להתחיל לעשן מקטרת. מרווח הטעות שלי
הולך ומצטמצם. אני אומר לה שאני הולך להביא
משהו לשתות, אבל מתיישב במטבח
ומדמיין שאני שוכב במיטה ואז הולך לחדר השינה
ומאונן בלי חשק ממשי.
כל ערב אני בורח מהעבודה לסלון
וכל בוקר בורח מהבית לעבודה, כמו
לעבור בין בתי-כלא כשכל מה שאתה צריך באמת
זה שותף חדש לתא.


אני חולם על נחיתה בתוך מצע של סרפדים
זה לא יכול להיות גרוע יותר מתה בלי סוכר או
שירה שנכתבה בידי מישהו מאוהב.
ידעתי שזה נגמר כשטיגנת שתי ביצים
ומשהו התקפל בתוכי.
אני יודע שזה נשמע סימבולי מדי
אבל בעצם פשוט כמו סיפור ילדים: המזלג צרם,
ואף גבר לא מוכן להשפט במטבח.
חלמתי על סרפדים וראיתי מהחלון דוכיפת
מבזבז זוג כנפיים בהליכה. היה כאן מוסר-השכל בשבילי
אבל כל הסוכר בדמי געש
והייתי חייב לריב עם מישהו או לכתוב ספר,
כשבעצם הם הפכים מושלמים כי הכי קל לפתוח בקטטה
אבל קשה לסיים אותה, וספר צריך לדעת להתחיל -
למצוא את קצה החבל ובו זמנית
לא לאבד אחיזה באמצעיתו. ספרים מסתיימים
כשהגיבור מתחיל להבין דברים.
לקח לי זמן להבין את זה, ויכול להיות שאני מתקרב
לכריכה האחורית של חיי. ואולי זה הלקח של הדוכיפת
שגם אם יש לך כנפיים, מוטב שבסיפור שלך
תתקדם בהליכה.