אני עדיין יושבת פה,
בספסל מול חלון ביתך
מקשיבה להגיגי החוכמה שנפלטו מפיך לא מכבר
מתבוננת במראות שראינו ביחד
הספסל הירוק ההוא,
שישבנו עליו עשרות פעמים
שראינו ממנו זריחות ושקיעות אין ספור
במקום שנושקתי על ידך לראשונה
במקום שהצהרת על אהבתך.
ודינו כבר לא נובח אלי
והשכנה ממול כבר לא משקיפה
והשקיעה כבר לא עצובה
והזריחה אינה שמחה עוד.
חולצת נעליי,
מתהלכת על הדשא ההוא, הדשא שלנו
זה שהשתובבנו עליו עשרות פעמים,
אותו הדשא בו הקראת לי את שיריך,
אותו הדשא בו שרתי לך אותם
רואה אותך מגיח מפתח הבית,
לא מבחין בי הבוכיה
אתה והוא ודינו יוצאים לטיול
דינו רץ אלי,
קופץ ומלקק אותי,
וזוכר איך פעם הייתי אמא שלו.
אתה עדיין לא מבחין.
הוא מנשק אותך,
אתה נענה
ואני עדיין, עדיין לא מבינה.
איך לא צפיתי את זה? |
