תקציר הסרט המופק בימים אלו. תסריט: מיכל גונן וחיים פינקסון.
מיכל גונן גם משחקת בסרט בשלושת התפקידים הראשיים. הצילומים
מתחילים באמצע החודש בכפר דלית אל כרמל, מקום התרחשות העלילה.
לשאר התפקידים עדיין נערכים אודישנים.
שרון, עיתונאית נחמדה ויפה בת 30, מגיעה לכפר דלית אל כרמל
אחר הצהרים כדי לערוך תחקיר על כתיבת ההמנון הלאומי של ישראל
שנכתב על ידי נפתלי הרץ אימבר ולדעתה היה שם סיפור אהבה שלא
סופר עדיין בין אליס אוליפנט, אשתו של סר אוליפנט הבריטי
ששהה בארץ וגר במקום, לבין נפתלי אימבר. על פי תחקיר בסיסי
שערכה, הגיעה למסקנה כי ייתכן שהתנהל רומן בין נפתלי הרץ, שהיה
גבר נאה ושתיין, לבין אשתו של סר אוליפנט בשעה שהתארח בארץ,
בכפר דלית אל כרמל בשנת 1882 והתקווה, ההמנון הלאומי, נכתב
כשיר אהבה לאליס.
בכניסה לכפר, באזור השוק, היא פוגשת את חסאן, גבר נאה בן 50,
דרוזי חילוני. מורה בביה"ס הנמצא בחופשת קיץ שהגיע לשוק במקרה.
שרון עוצרת את מכוניתה לידו ושואלת אותו אם הוא יודע משהו על
מקום מגוריו של נפתלי הרץ. חסאן הנמצא בחופשה מתנדב לשמש לה
כמדריך בכפר ולהראות לה את המקומות שהיא מחפשת.
לאחר כמה שעות של סיור במקומות שבהם התרחש לכאורה הרומן בין
אשתו של אוליפנט לבין נפתלי ותוך כדי סיור בכפר, היא מבינה כי
התחקיר ייקח הרבה יותר זמן ממה שחשבה מפני שאין שום מסמכים או
סימוכין לפרשת האהבה ושרון קיוותה שאולי תוכל לשמוע מנכבדי
הכפר המקורבים לאלו שהיו בתקופה שבה גר כאן נפתלי סיפורים על
אותה תקופה שיאוששו או יפריכו את הרומן שהיה לכאורה.
חסאן מציע לשרון למצוא לעצמה מקום ללון בצימר מקומי ולחזור
למחרת ושרון מסכימה תוך שהיא קובעת פגישה נוספת אתו ליום המחרת
כדי להמשיך בתחקיר. חסאן מבטיח לעזור לה ככל יכולתו, ורגע לפני
שהם נפרדים הוא אומר לה שאם לא תמצא סימוכין לסיפור שהיא
מחפשת, יש לו סיפור אהבה מעניין שהוא מוכן לגלות לה בתנאי שלא
תפרסם את השמות האמתיים של הדמויות.
שרון המסוקרנת מבטיחה והיא מפנה את רכבה לצימר שבכפר. חסאן
עומד עוד רגע ביציאה מהכפר, מחייך לעצמו במרירות מה ואומר: "לא
עוד פעם... הסיפור הזה לא ייגמר בטוב."
על המסך disolv (מעבר איטי בין דמות לדמות) ואנו רואים בחור
צעיר עומד באותו מקום. המצלמה, ב-zoom אטי, מתמקדת בדמות נשית
הצועדת לאטה בין החנויות ומביטה בסקרנות בסחורה המוצגת
בחנויות. הדמות היא מיכל, בת 25, בחורה יפיפיה, שער שחור
גולש, לבושה בגדים צנועים וניכר בא שהיא באה מבית דתי. המצלמה
מתקרבת מאוד עד שאנו יכולים לראות פרופיל של מיכל מביטה
במוצרים בשוק. היא מרימה את עיניה בלי כוונה ומביטה לעברו של
הגבר (חסאן כשהיה צעיר). צילומים מהירים של העיניים של חסאן
ומיכל הנתקלות ומביטות זה בזה לכמה שניות.
המצלמה מתקרבת עד למקסימום שהופך לטשטוש של עיני חסאן ואחר
חוזרת לאט לאט להיפתח ואנו רואים שוב את חסאן המבוגר כשעיניו
עוקבות ברכות אחר הרכב הנעלם לאטו לעבר הצימר שבכפר.
למחרת בבוקר, חסאן עומד בפתח השוק, ידיו משחקות במחרוזת, היד
מסתובבת עד שנגלה השעון ורואים שהשעה 9.00 בבוקר. המצלמה עוברת
במהירות אל פניו של חסאן המציץ בשעון ואחר מפנה את עיניו אל
הכביש, ושם הוא רואה את רכבה של שרון מתקרב אליו ועוצר לידו.
שרון יורדת ומושיטה לו יד, וחסאן לוחץ את ידה. הם משוחחים שיחת
נימוסין של כמחצית הדקה ואחר פונים לעבר מרכז הכפר. המצלמה
אינה על חצובה אלא הולכת אתם.
הם מגיעים לבית שבו גרו בזמנו סר אוליפנט, אשתו אליס ומזכירם
נפתלי הרץ אימבר. שרון מוציאה מצלמה ומתחילה לצלם בשעה שסלאח
מספר לה את הסיפור המוכר על מה שהתרחש כאן. שרון אינה מעוניינת
במה שידוע, היא רוצה לגלות אם הייתה פרשיית אהבה בין נפתלי
לאליס והאם התקווה נכתבה כשיר אהבה לארץ ישראל או כשיר אהבה
לאליס במסווה של שיר על אהבת ישראל.
הם נכנסים לתוך הבניין ומבקרים בחדרים השונים, תוך כדי שהם
מציצים בתצלומים ובחומרים על הנושא. שרון מרגישה שהסיפור תקוע
ואינה מוצאת שום רמזים לכך שהייתה כאן פרשיית אהבה בין נפתלי
הרץ לבין אליס.
לאחר זמן די ממושך שרון קצת מיואשת, יוצאת אל החצר, מביטה אל
הנוף מסביב וחושבת אם בכלל כדאי להמשיך את התחקיר שנראה
כתקוע.
חסאן מתקרב אליה באטיות ומביט בגבה. עיניו מצטעפות מעט והצילום
הופך למטושטש. כשהוא מתבהר אנו רואים את עיניו של חסאן הצעיר
וכשהמצלמה נפתחת, אנו רואים את מיכל יושבת על הגדר כשגבה
אלינו. המצלמה בסיבוב מהיר עוברת בקלוז קרוב אל עיניה ואנו
רואים בהן דמעות. ידו של חסאן הצעיר נשלחת לעברה כמנסה לאחוז
בכתפיה ואז עושה המצלמה שוב סיבוב מהיר ומראה את עיניו של חסאן
וכשהיא נפתחת אנו רואים שוב את חסאן המבוגר כשמבט רך בפניו
והוא מנער את ראשו כאילו כדי לצאת מחלום או הזיה.
חסאן המבוגר מתיישב לידה ואומר לה שאולי לעולם לא יתגלה הסיפור
האמיתי של מה שקרה בין נפתלי הרץ אימבר לבין אליס אבל יש לו
סיפור מרתק על מה שקרה בכפר בין סטודנט צעיר לבין נערה דתייה.
בשלב הזה אינו מגלה לי כי הוא בעצם גיבור סיפור האהבה הזה.
שרון לא מתלהבת במיוחד אך מאחר שאין לה מה להפסיד היא מוכנה
להקשיב לסיפור. אולי בסופו של דבר היא תצא מכאן עם סיפור אחר
שתוכל למכור לעיתון שבו היא עובדת.
שרון מפנה את עיניה לעברו של חסאן והוא מתחיל לספר לה את
הסיפור על אהבה לא ממומשת בין סטודנט דרוזי צעיר לבין נערה
דתייה שהגיעה במקרה לכפר וחסאן התאהב בה.
חסאן הצעיר והנערה הדתייה מגלים עניין האחד בשנייה ולאט לאט
הופכת מערכת היחסים ביניהם לקרובה יותר. אך עדיין נשמר המרחק
ביניהם ואין שום מגע גופני כלשהו, אפילו לא נגיעה. היחסים
מתהדקים עוד יותר והם מחליטים להפסיק להיפגש בכפר כדי שנכבדי
העדה הדרוזית לא יראו אותם יחד, ומתחילים להיפגש בחיפה בתוך
ה"פולקסווגן" של חסאן.
חסאן חש שהוא מתאהב בה ומיכל גם היא מתאהבת בו, אולם מערכת
היחסים ביניהם נשארת ללא שום מגע, חוץ מפעם אחת כשחסאן מחבק
אותה והיא לוחשת לו שהיא אוהבת אותו.
חסאן המאוהב בה אינו יודע מה לעשות. הוא משוכנע כי נכבדי העדה
לא ירשו לו בשום פנים ואופן לממש את אהבתו ולהינשא למיכל.
המצלמה הופכת מטושטשת שוב ואז נראית שרון מסוקרנת מאוד, מביטה
בחסאן המבוגר ושואלת: "ומה קרה?"
חסאן מביט סביבו בחוסר נוחות. הוא יודע שזה סיפורו האישי, הוא
גם מרגיש קרבה אל שרון הדומה למיכל דמיון מפתיע, ומתקשה להמשיך
בסיפור. הוא מעיף מבט סביבו ורואה את זקני העדה צועדים בשקיעה
לעבר חדר הישיבות של הכפר. הוא מתקשה להמשיך בסיפור. הוא משפיל
את עיניו כלפי מטה וכשהוא מרימן אנו רואים את חסאן הצעיר עומד
בפתח חדר הישיבות כשזקני הכפר נכנסים לחדר. הוא מהסס קמעה
ולאחר מחשבה קצרה הוא נכנס בעקבותיהם, נחוש בדעתו לדבר עם
הזקנים ולשכנעם שיתירו לו לממש את אהבתו למיכל ולהינשא לה.
למרות שהוא משוכנע כי לא יצליח בכך וכי יעורר את חמתם של זקני
העדה, אהבתו למיכל כל כך חזקה שהוא נכנס בעקבות הזקנים, נחוש
בדעתו לפחות להילחם על הזכות הזאת.
חכמי העדה ישובים סביב כיסאותיהם בחדר הישיבות ומתחילים לדבר
על נושאים הקשורים לכפר ולדת. חסאן נכנס בצעד אטי אל החדר.
זקני העדה משתתקים, מעיפים בו מבט נוקב על שהוא מפריע להם.
חסאן מבקש את רשותם לדבר ומקבלה. הוא מביט בהם ומתחיל לדבר
בגמגום קל, אך לאחר רגע קצר הוא עובר לדיבור קולח ומספר להם את
סיפור אהבתו כשזקני הכפר מביטים בו במבט קפוא אך חודר מבלי
להוציא הגה מפיהם.
על אף שהוא חש באווירה ההופכת יותר ויותר עוינת כלפיו וכלפי
בקשתו חסאן אינו נרתע וממשיך לדבר ולבקש כי יותר לו להתחתן עם
אהובתו מיכל.
חסאן מתבקש לצאת עד לקבלת ההחלטה בעניינו. נכבדי הכפר אפילו
אינם מנסים לגבש עמדה כי כבר בתחילת דבריו של חסאן הייתה ברורה
להם ההחלטה כי לא יאפשרו לו זאת.
כשחסאן חוזר לחדר לקבל את התשובה הצפויה הוא מגבש טענות בעד
הקדמה והזכות לעשות כרצונו בעוד נכבדי העדה מציגים לו את הבעיה
כמסובכת יותר - לא רק בעיות של דת אלא גם בעיות שעלולות לצוץ
בין הדרוזים הנחשבים לנאמני ישראל ואוהביה לבין הדתיים שכל
פגיעה בהלכה ובמסורת נחשבת בעיניהם לפגיעה חמורה, מה עוד שכאן
מדובר בלא יהודיים בכלל. נכבדי העדה מסבירים לו בעדינות אך
בתקיפות כי הדבר לא יוכל להתקיים. חסאן הזועם אך המכבד את
נכבדי העדה יוצא אל תוך הלילה כשהוא כועס ועצבני מבלי לדעת מה
לעשות.
שוב חוזרים להווה, שרון מתחילה לגלות עניין בסיפור ומעוניינת
לשמוע את הסוף. חסאן רואה אותה לאור הפנס שבחצר הבא ובדמיונו
הוא נמצא עם מיכל בחיפה. הוא מתיישב ליד שרון, מניח יד על
כתפה, מביט אל תוך עיניה והיא יכולה לראות בהן דמעות. היא אינה
מבינה על מה ולמה הוא בוכה, היא מחבקת אותו כדי להרגיע אותו כי
היא חושבת שהסיפור המרגש השפיע עליו.
חיבוקה של שרון משפיע עליו מאוד, הוא מאבד את עשתונותיו ומנסה
לנשקה אך היא קמה על רגליה, הודפת אותו ממנה ומביטה בו בכעס
ובבוז.
"אז זה בעצם מה שרצית", היא אומרת לו, "לספר לי סיפור דמיוני
מרגש כדי לשכנע אותי לשכב אתך. תתבייש לך, חשבתי שאתה גבר עם
כבוד".
חסאן נשבר. הוא מכסה את פניו בידיו ומתייפח כמעט ללא קול. שרון
עומדת מולו מבולבלת ואינה יודעת כיצד להגיב לחסאן. לבסוף היא
מתיישבת לידו, מניחה יד רכה על כתפו ושותקת בשעה שהוא ממשיך
להתייפח בקול חלוש כשידיו מכסות את פניו.
"אני לא מבינה כלום", אומרת שרון, "עכשיו אני מבולבלת לגמרי,
מה בדיוק קורה כאן? מה אתה רוצה ממני?"
חסאן מוריד את ידיו מעל פניו הדומעות, מביט בה ברכות, אחר רומז
לה לשבת לידו תוך שהוא נרגע לאטו.
"הסטודנט בסיפור הזה", הוא אומר לה, "זה אני."
שרון מביטה בו אך עדיין אינה מבינה את הקשר בין זה לבין
הניסיון של חסאן לנשק אותה.
חסאן מוציא את ארנקו מכיסו, מוציא משם תמונה דהויה משהו ואז
רואה שרון את הדמיון המפתיע בינה לבין מיכל. עיניה מורמות לאטן
לעברו של חסאן, ואחר חיוך קטן עולה על פניה שהופך לצחוק
מתגלגל. חסאן מביט בה בתימהון לרגע, ואחר מצטרף לצחוקה. היא
מתיישבת לידו והוא מחבק אותה, הפעם בידידות ובחום של חברות.
שרון קמה לאטה, מהורהרת.
"מה אתה חושב שקרה בין נפתלי לבין אליס?" היא שואלת, "גם כאן
התערבה הדת או הממשלה?"
"אני, ובעצם אף אחד, לא יודע אם בכלל היה שם רומן", אומר חסאן,
"אף אחד לא דיבר ולא מדבר על זה. סוד שנלקח לקבר."
"נראה לי שלא השגתי את הסיפור שבשבילו באתי", אומרת שרון,
"לפחות שמעתי סיפור מעניין שנראה לי שהעורך יאהב לא פחות."
"בתנאי אחד", אומר חסאן, "זה סיפור דמיוני, בלי שמות ובלי
פירושים מיותרים, סיפור דמיוני על אהבה לא ממומשת."
"אוקיי", אומרת שרון, "בבוקר אחזור לתל אביב, בוא בערב לצימר
שלי ונעשה מסיבת פרידה."
חסאן מגיע בערב לצימר ומוצא את שרון כמעט שיכורה לאחר שהתקשרה
לעורך שלא הסכים לקנות את הסיפור על אהבתו של חסאן למיכל. מתוך
תסכול היא מנסה לפתות את חסאן לשכב אתה, אך חסאן, שזוכר היטב
את אירועי אהבתו למיכל, דוחה אותה בעדינות. שרון הופכת מתוסכלת
יותר, שותה עד שמאבדת את הכרתה ונופלת על הרצפה. חסאן מרים
אותה בעדינות, נושק על לחייה ומשכיב אותה במיטה לאחר שהוריד רק
את נעליה. הוא סוגר את הדלת כשהוא רואה שמיכל ישנה והולך
לביתו.
בבוקר חסאן חוזר לחדרו של נפתלי הרץ, מביט בתמונתה של אליס
ומנסה חשוב שאולי באמת היה סיפור אהבה בין נפתלי לאליס אוליפנט
והתקווה נכתב כשיר אהבה. הוא מוציא את תמונתה של מיכל מכיס
מכנסיו ומביט בה ברכות. לפתע הוא שומע את הדלת נפתחת ורואה
בפתח את שרון עומדת מולו, קצת שתויה עדיין אך יציבה. היא מספרת
לו כי העורך סירב לקנות את הסיפור שלו, מבקשת את סליחתו על מה
שקרה אתמול בערב, נפרדת ממנו לשלום ועומדת לצאת. חסאן רוצה
לצאת בעקבותיה כדי להיפרד בחיבוק ותוך כדי תנועה חריפה הוא
מפיל את תמונתה של אליס התלויה בחדר, שנופלת ומתנפצת על הרצפה
ברעש גדול. שרון עוצרת על מקומה ומביטה ברסיסי הזכוכית המוטלים
על הרצפה. בין הזכוכיות המנופצות על הרצפה, המבריקות מקרני
השמש החודרות אל תוך החדר, מתגלה מכתב בכתב יד דהוי.
עיניו של חסאן ננעצות בתדהמה במכתב המתגלה בין השברים. המצלמה
מתקרבת אל עינו של חסאן ואחר יורדת אל תחתית המכתב.
"אהובתי," כתוב שם, "עוד לא אבדה תקוותי כי יום אחד נתאחד לזוג
בארץ ציון ירושלים". המצלמה עוברת לאורך המכתב אך אי אפשר
לקרוא את הכתוב שם. עיניו של חסאן עוברות לתחתית התמונה לחפש
את שמו של החתום. כתוצאה משבירת הזכוכית כל אזור החתימה נקרע
והמכתב נשאר ללא שמו של מי שכתב אותו וגם לא ברור למי הוא
מיועד. שרון נוטלת את המכתב ומביטה בו לרגע. מבט של סיפוק
ואושר עולה לרגע על פניה אך ידו של חסאן הנוגעת בכתפה הופכת את
מבטה לכועס תחילה, מתרכך ואחר להחלטי. היא שולחת ידה לעבר
תמונתה של מיכל הנמצאת בידו של חסאן מניחה אותה על המכתב
ובאיטיות גוזרת את שניהם לגזרים קטנים. חסאן מביט בה לרגע
בעיון ולאט לאט עולה חיוך על פניו בשעה שהוא מבין את מעשיה.
שרון פותחת את החלון לרווחה וזורקת את גזרי הנייר החוצה והם
מתעופפים באוויר באטיות.
"יש מצבות שאסור לנתץ", הוא אומר בקול רך. "ויש סיפורי אהבה
שאסור לספר", היא אומרת בחיוך.
על רקע גזרי הנייר המתעופפים מול הנוף הנפלא כותרות הסרט. |