אשייף אותן מידי בוקר, אדאג שחיכוך המסילות בגלגלי הקרונות
ישמעו כליטוף ויולה נצחי. אצחצח ואשמן בשמן תינוקות רך כל ציר
ובורג, אצבע ואחדש כל קשקש ברזל קטן.
אלקק את פי הקיטור בלשוני, כך שתפרת העשן שתצא ממנו תהיה
מושלמת.
אחצרץ בחצוצרה בכל פעם שתגיע לתחנה. אצרח. בכל כוחי, כאשר
הרכבת תעצור בעצב פתאומי.
אדאג לנוף מרהיב ביופיו שעיניהם של הנוסעים לא יתרוקנו לרגע
מדמעות.
אשיר לנהג הקטר שירי ערש, כדי שיתענג מהנסיעה ויבצע אותה הכי
טוב שאפשר.
אסדר את אבני הדרך בערימות לפי צבעים, וכל עץ יצמח צמוד לרעהו
כדי שייווצרו יערות קסומים לצידי המסילות.
אגזור ואצבע קשתות בענן, אנשוף משב רוח קר שיחזיר זכרונות
נעימים לנוסעים, זכרונות שמזמן שכחו. אטפל בנוסעים אחד אחד.
אצבע להם עניים מלאות רגש, אמלא לחיים שמנמנות בצמר גפן,
ואשתול שערות זעירות בראשם.
אדליק את השמש, ואכבה אותה עם השקיעה. ברדת החשיכה אדליק ירח
צהוב ואצמיד לו כוכבים... הנוסעים יירדמו למשמע שקט עדין
וליטוף רוח קריר.  
והיא תמשיך ותיסע לאט לאט, בדפיקות גלגלי השיניים על המסילה.
קריאות חצוצרת הקיטור ילוו תפרחת עשן צלולה שתואר בצהוב ע"י
אור הירח.  
ת'יק; ת'יק; ת'יק; ת'יק; ת'יק; טרווווו טרוווווו, "זו היא
תקווה קולחת, חמימה", אני אומר לעצמי מידי ערב, נרדם -  עוצם
עיניים, מחייך בתמימות. נפרד, ענוג.