שכבנו על הסדינים שפרסת על הרצפה.
את המיטה השארת לבנים, שיהנו.
שאלתי על אתמול בלילה.
פחדת מהשאלה, כי לא היתה לך תשובה, אמרת שלא מצאת עוד תשובה
שלא תגרום לי להרגיש רע.
הבנתי את מה שידעתי עוד לפני,
את לא אוהבת אותי, את כן הרבה דברים אחרים.

מאוור התקרה מטיל צל של דינוזאור, ופתאום, זה כל מה שאני יכולה
לחשוב עליו.
הצל של הדינוזאור, וזה שאת לא אוהבת אותי.

מעבר לווילון, הבנים נהנים על המיטה, אי אפשר לפספס. ואנחנו
כאילו בעולם אחת. ואת, מחבקת ואומרת שתמותי אם נפרד.
אבל אני, אני הקדמתי אותך. אני כבר מתה.
את לא איתי באמת, עם הלב, את לא אוהבת.
וכל מה שאני יכולה לראות זה צל של דינוזאור שמאיים עלי מתקרת
החדר.

לא יכולתי לישון לידך, לא יכולה לחבק אותך כאילו כלום, כאילו
את אוהבת, כאילו זה לא קורע אותי לאהוב אותך.
קמתי, כתבתי בחושך מוחלט, ואת ישנה. אפילו הבנים כבר נרדמו.
את שלווה, לא שמה לב שאני לא לידך ישנה, שאני רחוקה אלפי שנות
אור, אבל בכלל על הספה ממול.
ואני שלווה מבחוץ, לא עושה רעש, מנסה לא לבכות כי הבטחתי, וכי
אנשים מתים לא אמורים לבכות.

את שלווה, וכל מה שלי נשאר זה צל של דינוזאור.

9.7.06